האישי הוא הפוליטי - וגם העסקי

אני מקווה שאצליח לשכנע למה ראוי לחבר את האישי עם העסקי. זה ניסיון החיים שלי. הביוגרפיה שלי מתחילה באבא שלי. אבא שלי, זיכרונו לברכה, למד משפטים בפולין. זה לא היה קל לצעיר יהודי בסוף שנות השלושים של המאה העשרים להתקבל לחוג יוקרתי באוניברסיטה. קופל, זה היה שמו של אבי בפולין, לא ויתר. אבל מלחמת העולם השנייה דרסה את חלומו. (מימין) מו"ל כלכליסט, יואל אסתרון, ודיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, אשר טישלר .
אבי ניצל ממכונת ההרג הגרמנית - היחיד מבני משפחתו - והתגלגל לשיכוני עולים בחולות של חולון. אבל כאן, למרבה הצער, לא היה ביקוש גדול לקודקס הפולני, וקופל, עכשיו כבר יעקב, היה צריך לפרנס את אשתו וילדיו. הוא תקע עמודי חשמל ברחבי ישראל הצעירה, עד שמצא את מקומו הצנוע כמנהל מרפאות של קופת חולים, בימים שבהם קראו למנהל "מזכיר".

חגגנו לאחרונה שש שנים לגיליון הראשון. בשש השנים האחרונות חשבתי לא פעם, האם כלכליסט מקיים את החזון שלו. האם הוא מתכתב עם החיים של אנשים כמו ההורים שלי. האם הוא עונה על הצרכים של הבנות שלי והחברים שלהם. נדמה לי שאפשר כבר לקבוע שהכלכלה הפכה בשנים האלה לנושא מרכזי יותר בשיח הישראלי, כמובן לא רק בזכות כלכליסט.
אין ספק שהעיתונים הכלכליים היו בין מחוללי השינוי. אנשים צעירים מדברים על פנסיה. עוד ועוד אנשים בודקים כמה דמי ניהול הם משלמים. יותר ישראלים מבינים שהם מפרנסים חרדים שלא עובדים, לא משרתים ולא משלמים מסים. יש אפילו התחלה של הבנה מהו המחיר הכבד שאנחנו משלמים על מפעל ההתנחלויות בשטחים.
לא כל העיתונים הכלכליים מנגנים על אותו סולם. יש עיתון ששעבד את האג'נדה שלו בעיקר לנושא אחד בשנים האחרונות: שאלת הריכוזיות במשק הישראלי. בין אם הוא עשה את זה מכוחה של אידיאולוגיה, ובין אם הלהט המשיחי נולד בגלל שנאה פתולוגית לטייקון אחד, זה לא יהיה ראוי או הוגן לעמוד כאן ולנתח מתחרה.
כל עיתון מחליט על דרכו לפי ראות עיניו. יפרחו אלף פרחים. אני יכול להעיד רק על עצמנו. אנחנו חושבים שיש יותר מבעיה אחת במשק הישראלי, ואנחנו מנסים לדווח ולנתח במקצועיות, בענייניות ובהגינות, כעיתון ולא כמפלגה, כל מה שנגד עינינו.
זו הרשימה שלי של המשקולות המעיקות על הכלכלה שלנו. אתם לא חייבים להסכים איתי על הרשימה, אבל אני מציע שתעשו רשימה כזו לעצמכם ותחשבו עליה גם כשאתם מנהלים את הפירמה שלכם. תעשו רשימה כזו גם כמנהלים וגם כאזרחים. תחשבו פעמיים: גם מה יכול להפריע לעסק שלכם וגם מה אתם יכולים לעשות כדי לסייע לפתרון הבעיות הכרוניות של המדינה.

3. כישלון ענקי של מערכת החינוך להעניק כלים נאותים לכלל הילדים בישראל דוחף את ישראל לבערות בנוסח העולם השלישי.
4. החלשה משמעותית של כושר התחרות של ישראל בעולם המפותח, בגלל השחיקה של תרבות החתירה למצוינות והקטנת ההשקעות במדע, בטכנולוגיה ובהשכלה גבוהה.
5. הרחבת פערים ואי-שוויון פוגעת בלכידות הישראלית ומרסקת את האתוס הבסיסי של "ישראל ערבים זה לזה".
6. בעיות מבניות, ובהן הריכוזיות, מונופולים, רגולציה עצבנית וכיוצא באלה.
כל הרשימה הזו קשורה באיכות הניהול וההנהגה של ישראל. ההידרדרות החמורה של רמת ההנהגה הישראלית בממשלה ובכנסת, בקרב מקבלי החלטות ובשירות הציבורי הבכיר, מובילה את ישראל לשגיאות חמורות בניהול המשק, ויש לכך השפעה גדולה מאוד על סיכויי ההצלחה שלכם בסופו של דבר.
אולי אני מגזים בנוסטלגיה, אבל פעם היו כאן מקבלי החלטות רציניים, אמיצים, עם חזון ברור. מנהיגי הציונות השקיעו אנרגיה ומשאבים עצומים בקידום המדע הישראלי עוד לפני קום המדינה. הטכניון והאוניברסיטה העברית ומכון ויצמן. איכות ההנהגה היום היא, איך לומר בעדינות - קצת אחרת. אני חייב להתוודות שבמסגרת תפקידי אני פוגש לעתים מזומנות שרי ממשלה, חברי כנסת, ובכירים אחרים במערכות הממשל.
ובכן, אומר זאת כך, יונית - במקרים רבים אני לא יוצא מהפגישה מסוחרר מהאינטלקט או היושרה. לא פעם ולא פעמיים אני תוהה על החידה הישראלית: איך זה יכול להיות שהישראלים המדהימים, החכמים והיצירתיים בהייטק, במדע, ביחידות העילית של צה"ל, בעסקים הגלובליים - איך הם מניחים לאנשים בינוניים, לעתים ציניקנים, לעתים מושחתים, להנהיג את המדינה.
יש אנשי עסקים ומנהלים שמתנהגים כאילו כל זה לא נוגע להם. הם עסוקים בפיתוח הפירמה שלהם ועושים עבודה מצוינת, אבל נוטים לשכוח שהם חיים במדינת ישראל. אני מציע לכם לא להקל ראש במחלה של ההנהגה הישראלית. אם הידיים על ההגה של המדינה לא טובות, לא יציבות, לא חכמות, זה ישפיע גם על הפירמה שלכם.
אם החברה הישראלית שוקעת זה ישפיע גם על החברה שלכם. אם החינוך דפוק - לא יהיו לכם מהנדסים. אם החרדים לא עובדים - יחסרו לכם ידיים עובדות ותשלמו מסים גבוהים יותר. אם ייפלו טילים - הם ייפלו גם על המפעל שלכם. ואם יהיה חרם על הייצוא הישראלי בגלל ההתנחלויות - גם אתם תאכלו אותה.

הנס הישראלי התחולל לעתים קרובות למרות הממשלה, ולא בזכות הממשלה. היזמות והיצירתיות, המדע והטכנולוגיה, הרפואה, החקלאות, התרבות, כל אלה לא נולדו בוועדת שרים או במליאת הכנסת. לפעמים הממשלה התורנית הפריעה יותר, לפעמים הפריעה פחות. מהטפטפות המתוחכמות שמשקות את דרום אמריקה, הקופקסון של טבע שנולד במכון וייצמןף, ועד האקזיט של Waze - כל אלה הישגים של ישראלים נחושים, חכמים, חצופים, ממזרים. את הפוליטיקה הם השאירו לפוליטיקאים, וככה זה גם נראה.
אבל, אנחנו צריכים ממשלה טובה. גם מדינת תל אביב צריכה את ירושלים. המשברים האחרונים, מהקריסה הפיננסית של 2008 ועד התפרקות המשטרים באזור שלנו, מלמדים שאנחנו צריכים ידיים טובות על ההגה. אחרת, בועות החיים הטובים שבנינו כאן יתנפצו. זה גם האינטרס של הפירמות שאתם תובילו. כי ממשל חלש הוא גם עצבני. ומפני שהוא עצבני הוא בלתי צפוי, מערער את היציבות הרגולטורית הדרושה לשגשוג של העסקים.
לטווח הארוך השאלה החשובה ביותר היא במה להשקיע את משאבי המדינה. כרגע לא ברור האם אנחנו ערוכים להתמודד בעולם תחרותי, מתוחכם, רווי טכנולוגיה, של המדינות הצומחות במהירות, או שאנחנו נסוגים לאחור. המדינה חייבת לדאוג לתנאים שיעודדו את המצוינות החיונית להשתלבות בעולם החדש.
זה לא קרה בממשלות הקודמות שבהן כיהנו שרים שמתמטיקה, אנגלית ומדעים איימו על הבערות שלהם. עכשיו אין לממשלה תירוצים. החרדים שדפקו את מערכת החינוך בדור האחרון נמצאים מחוץ לממשלה. במשרד החינוך ובמשרד המדע יש שרים רעננים. במשרד הכלכלה יש הייטקיסט. אפשר להגדיל את התקציבים לאוניברסיטאות המחקר. אפשר לעודד את היזמות בקרנות של המדען הראשי. אפשר לפתח תוכניות מצוינות בתחומים חיוניים לעתיד המדינה. למרבה הצער, בינתיים זה לא קורה.
אנחנו כבר שנים, למעשה דור שלם, חיים במלחמת אזרחים. זו לא מלחמה חדשה. זו מלחמת התשה. לא מלחמה בין ישראלים לערבים, אלא מלחמה בין ישראלים לישראלים. מלחמה על ישראל. על הערכים שלה, על הגבולות שלה, על השאיפות שלה, על העתיד שלה. על השאלה - איזו ישראל אנחנו רוצים, איזו ישראל אנחנו מאחלים לעצמנו, ומה אנחנו מוכנים לעשות בשבילה.
וכאן אני חוזר למשולש שציירתי בתחילת הדברים. ממשל, עיתונות, עסקים. כשהממשל לקוי, העיתונות חייבת להיות ביקורתית, להתריע בשער, להיות לפעמים אגרסיבית. אף אחד לא בחר אותנו בקלפי, אבל הקוראים שלנו בוחרים לקנות עיתון, או להיכנס לאתר. זה סוג של בחירה שמטיל עלינו אחריות. כפי שאני רואה את זה - אתם, מנהיגי העסקים, צריכים להיות בעלי ברית של הכוחות המנסים לעשות את המדינה טובה יותר. אתם צריכים לבחור צד במלחמה על דמותה של ישראל, ולא לשבת על הגדר. אתם צריכים "לייצר ערך" בחברות שלכם, אבל ראוי שתהיה לכם גם "תחושת ערך" ואחריות לחברה הישראלית.
אז מה אני רוצה מכם? אני לא מצפה שתלכו לפוליטיקה, אבל כדאי שתהיו פוליטיים. מה זה אומר? מעורבות חברתית ופוליטית גבוהה יותר מהמקובל בקהילה העסקית. יזמים מנהלים ואנשי עסקים בורחים מכל מה שמריח פוליטיקה, כמו ממחלה מידבקת. אתם, עכשיו, עם התעודה החשובה שהשגתם במאמץ ובכבוד, כל אחד מכם בוודאי ישדרג את מעמדו, את התגמול, את העניין בעבודתו. מגיע לכם. כל אחד מכם רשאי לראות את עצמו שייך לעילית הניהולית והעסקית של ישראל. זה מחמיא, אבל זה גם מחייב.
הבקשה הצנועה שלי, לסיום: אני מניח שתעשו כמיטב יכולתכם ומעבר לכך למען החברות שהן אתם פועלים. אני מקווה בשבילכם שתיקחו את מה עושים הכי אישי. זה טוב לביזנס. ואני מבקש שתעשו כמיטב יכולתכם, ומעבר לכך, גם בשביל החברה שבה אתם חיים.