תתווכחו חברים, אני מקשיב

>> בתקופת עבודתי בארה"ב הייתי מנהל פיתוח בחברת תקשורת נתונים וחבר בהנהלת החברה. המנכ"ל, איש דומיננטי וחזק, היה איש גס רוח, גם אם לרוב בצורה נחמדה, ובעל פוטנציאל אמיתי להיות "מנכ"ל מפחיד".

בעת ישיבות ההנהלה הוא נקט בגישה מעניינת: כשעלה לדיון נושא חשוב ומעורר מחלוקת, הוא היה נוהג להדליק סיגר (אז עוד מותר היה לעשן בתוך מבנים, ואפילו סיגרים - לפחות לו היה מותר, כי הוא מעולם לא שאל את המשתתפים אם זה מפריע להם), להישען אחורנית בכסאו, ולומר את משפט המפתח: "Fight guys, fight, I am listening" או במלים אחרות - "תתווכחו חברים, אני מקשיב. אני מקשיב לוויכוחים שלכם בתשומת לב, משאיר את דעתי לסוף, אז אקבל החלטה המבוססת על כל מה ששמעתי".

בפועל, גם אחרי שהחליט הוא היה מוכן לשמוע לא מעט הסתייגויות וספקות, כך שההחלטה שהתקבלה אכן נבעה מהחוכמה המשותפת של כל חברי הצוות.

משפט המפתח שלו, שנהפך למוטו של ישיבות ההנהלה בחברה, מלווה אותי מאז בנסיבות דומות. הרעיון שעומד בבסיס המוטו הוא גיוס ניסיונם וחוכמתם הקולקטיבית של כלל חברי הצוות לצורך קבלת החלטות טובות יותר עבור הארגון. רוב המנהלים הבכירים נופלים במלכודת הבכירות, ואינם מקשיבים מספיק בבואם לקבל החלטות.

במקרים רבים בישיבות כאלה, ברגע שהמנכ"ל מביע את דעתו, מהנוכחים בחדר נדרשים אומץ או נחישות כדי להביע דעה מנוגדת. כך, המנהל מאבד דעות חכמות ומהותיות של אנשים רבים בצוותו.

ככל שההחלטות קשות יותר וקריטיות יותר, החשיבה הקולקטיבית חשובה יותר. באופן פרדוקסלי, היא מתבצעת לרוב בצורה יעילה פחות. לכן, העיקרון החזק ביותר בגישה זו הוא לא להביע דעה, אלא לתת לדעות להישמע ולדעת להקשיב להן.

בפגישות ההנהלה שלי אימצתי גישה זו. אני משתדל לתת לדיון להתנהל באופן שוטף בלי לאלץ אותו - ובעיקר להקשיב למשתתפים, ובסופו של דבר לקבל החלטה על סמך הדעות השונות שהשמיעו המשתתפים בדיון. כמובן שיש לי את הזכות להחליט בהיותי מנהל, אבל עם כל היתרונות שהיא מאפשרת.

מנהל טוב ירצה לשמוע דעות מנוגדות לשלו, ואפילו יוותר על דעתו בפורום פתוח - כדי להוביל את הארגון למקומות טובים יותר.

-

הכותב הוא מנכ"ל SAP Labs