כל הבנקים אומללים - כל אחד בדרכו שלו

>> בגולדמן סאקס אלה היו ההפסדים בחטיבת ההשקעות הפרטיות. בוולס פרגו ובג'יי.פי מורגן צ'ייס זו היתה הירידה במרווח בין מה שהם משלמים עבור פיקדונות למה שהם מקבלים עבור נכסים. בסיטי, מורגן סטנלי ובנק אוף אמריקה דובר על גחמה חשבונאית שאיפשרה להם לרשום רווחים כתוצאה מירידה בערך איגרות החוב שהם עצמם הנפיקו.

כמעט כל בנק גדול באמריקה סיפק טלטלה שלילית בדיווחים הרבעוניים, שכונו בעבר "דו"חות רווח" - אבל נקראים כעת באופן מדויק יותר "תוצאות". המשותף לדיווחים היה חוסר יכולת לפצות על מה שרע עם משהו טוב במיוחד. הצמיחה ("צמיחה" היא עוד אחת מאותן מלים מיושנות) השנתית בהכנסות תהיה החלשה ביותר מאז 1938, מעריך מייק מאיו מ-CSLA סקיוריטיס.

הדיווחים שהיו אולי המטרידים ביותר הגיעו מוולס פרגו ומג'יי.פי מורגן צ'ייס, ולו רק משום שהם נחשבו לבנקים המנוהלים באופן הטוב ביותר, כאלה שיכולים לנצל לטובתם את ההמולה הפיננסית. ואולם המנכ"לים של שני הבנקים לא נשמעים אופטימיים במיוחד.

התכווצות שולי הריבית שלהם, המרווח בין עלות כספם לבין השער שבו הם עושים בו שימוש, מצביעה על בעיה גדולה יותר בכלכלה האמריקאית. מפקידי הפיקדונות אמנם כמעט ואינם מקבלים תשואה על כספם, אבל הדבר אינו ממש מסייע לבנקים, כשהביקוש הדועך לאשראי ועקומת התשואה השטוחה (ההפרש בין הריבית קצרת הטווח לריבית ארוכת הטווח) פוגעים ברווחים.

עלויות רגולטוריות

באווירה כזאת אפילו ההישגים המרשימים ביותר טומנים בחובם סכנות. ג'יי.פי מורגן צ'ייס עקף את בנק אוף אמריקה ונהפך לבנק הגדול בארה"ב לפי נכסים, ובכל זאת רשם ירידה בהכנסות. הבנקים מתחרים כיום בעיקר על האטת קצב הירידה לא פחות משהם מתחרים על התרחבות.

סיטי ובנק אוף אמריקה, שיצאו מבורות עמוקים יותר מהבורות של וולס פארגו ושל ג'יי.פי מורגן, דיווחו על תשואות גבוהות במיוחד. אבל כל שמץ של אופטימיות התפוגג לאחר שהתברר כי התוצאות נופחו באמצעות פריטים חד-פעמיים והפשרת עתודות הגנה מפני הפסדים הקשורים להלוואות - נוהג שג'יימי דיימון מג'יי.פי מורגן אמר כי הוא מתנגד לו ושעלול להתברר כקצר ראייה במיוחד. איכות האשראי, שלזמן מה היה נראה כי היא משתפרת, נמצאת במצב של התייצבות (במקרה האופטימי), או - אם לשפוט לפי התכווצות תיקי כרטיסי האשראי בחלק מהבנקים - במצב של ירידה.

מפולת של רגולציה חדשה כחלק מחוק דוד-פרנק מציבה אף היא עלויות ניכרות. חלקן ישירות. עלויות הציות לרגולציה זינקו. בשיחה על תוצאות הרבעון האחרון אמר דיימון כי דרישות ציות חדשות עלולות להוסיף להוצאות 500 מיליון דולר מדי שנה. "חלק מזה הוא בזבוז כסף, אבל אלה החיים", הוא הדגיש.

עלויות רגולטוריות אחרות הן ברורות פחות. החשש מפני הפרת החוקים החדשים מוביל לצמצום השימוש בכמה אפיקים עסקיים, אבל יצירתם של אפיקים חדשים מתעכבת עד שתושג ודאות משפטית כלשהי. אם ניקח סעיף אחד מחוק דוד-פרנק כדוגמה, תיקון דרבין הדורש ירידה חדה בעמלות שגובים הבנקים מלקוחות קמעוניים כשהלקוחות משלמים בכרטיסי חיוב, יפחתו הכנסות התעשייה ב-7 מיליארד דולר - מעריכים בחברת הייעוץ אוליבר ויימן.

פיצוי על אובדן ההכנסות באמצעות הטלת עמלות ישירות, כפי שגילו בבנק אוף אמריקה, עשוי לגרור תגובת נגד פוליטית עזה. קושי נוסף הוא תביעות משפטיות: סיטי הסכים השבוע לשלם 285 מיליון דולר ליישוב טענות מצד רשות ני"ע האמריקאית (בלי שהבנק יודה בהן או יכחישן) כי הטעה את המשקיעים בעסקות אג"ח מגובות משכנתאות (CDO).

אווירה רעילה בשווקים

יש המעלים ספקות גם לגבי עתידם בטווח הארוך של כמה מהבנקים. זו אולי שאלה מגוחכת לגבי מוסד כמו גולדמן סאקס, שהפסדיו ברבעון השלישי היו חריגים במיוחד. המצדדים בקונספירציות טוענים כי הבנק מנסה להתחמק בעורמה מהזעם הציבורי כלפי וול סטריט תחת מעטה של עוני.

ואולם לפי הדו"ח הרבעוני של גולדמן סאקס, מצבו באמת קשה. השקעתו האדירה בבנק הסיני ICBC מוערכת במיליארד דולר. הכנסות בנקאות ההשקעות ירדו בשליש לעומת התקופה המקבילה - מה שמשקף את חוסר היכולת או חוסר הנכונות של חברות לגייס כסף בשווקים הסוערים. החלתו של חוק וולקר בקרוב, שתגביל את יכולת המסחר של הבנק בהונו העצמי, מאיימת על מנוע רווחים משמעותי.

על רקע זה, לא קל למצוא פתרונות. ייתכן כי האווירה הרעילה בשווקים תוביל שוב לשינוי החוקים. בינתיים, למפגינים נגד וול סטריט שישנים בעיר התחתית של מנהטן ולבנקים עצמם יש מכנה משותף - חוסר היכולת לעשות כל דבר מלבד להתלונן.