האם ההפגנה מחר היא טעות של טירונים?

במקום לדאוג ליישום הדו"חות ראשי המחאה החליטו לצאת נגדם

"אני זועמת ונחושה", אמרה השבוע דפני ליף במסיבת עיתונאים, שבה קראה לציבור לשוב ולהתייצב להפגנה של המחאה הכלכלית-חברתית. קל להאמין לה. אין ספק כי ליף מדברת מדם לבה, ואין גם ספק כי היא וחבריה מלאי כוונות טובות לגבי המשך עיצוב דמותה של החברה הישראלית. ואולם לעתים כוונות טובות עלולות לסלול את הדרך לגיהנום.

הישגיה של המחאה החברתית עד כה עצומים: שני דו"חות ממשלתיים עבי כרס ומהפכניים - דו"ח טרכנטברג ודו"ח ועדת הריכוזיות (ועדת הריכוזיות אמנם הוקמה לפני פרוץ המחאה, אבל אין ספק שהמחאה העניקה לה רוח גבית ושינתה את תוכן המלצותיה).

שני הדו"חות כאחד כה מרחיקי לכת, עד שכלל לא ברור אם ניתן ליישמם. כדי שהדו"חות יצלחו את משוכת הכנסת ולאחריה את משוכת הביורוקרטיה הממשלתית, הם חייבים ליהנות מגיבוי ציבורי מלא. אותו הגיבוי שניתן לוועדת ששינסקי והביא לשינוי במתווה תמלוגי הגז.

ההפגנה ביום שבת משדרת בדיוק את המסר ההפוך מכך. זאת הפגנה של אכזבה מכך ששני הדו"חות לא הרחיקו לכת מספיק, לטעמם של ראשי המחאה החברתית. בחלק מהדברים הם צודקים: הדו"חות אכן איכזבו בכמה תחומים. קוראי TheMarker ודאי הבחינו כי זה שבועות העיתון כותב על עוד תחומים חשובים שהוזנחו בידי הוועדות, או לא טופלו מספיק לעומק. עם זאת, בכך אין כדי לכסות על הדברים החשובים שכן נכללו בדו"חות, ושחלקם יכולים וצריכים להיחשב למהפכניים ממש. בכך אין כדי להשכיח מאתנו שהפוליטיקה היא גם אמנות הפשרה, כי לא ניתן להשיג הכל בבת אחת, וכי אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר.

במקרה זה ראשי המחאה עושים טעות של טירונים - הם שואפים לשתי הציפורים על העץ, ובה בשעה לא משגיחים כי גם הציפור האחת ביד עלולה לפרוש כנפיים ולהיעלם. זאת ועוד, כלל לא בטוח שהציפורים שעל העץ אכן עדיפות על פני הציפור האחת שביד.

חמש שנים לפני שתמך במחאה הכלכלית-חברתית, היה TheMarker העיתון שהוביל בתמיכתו את הרפורמה בשוק ההון של ועדת בכר. עד היום אנו סבורים כי זאת היתה אחת הרפורמות הכלכליות החשובות שנעשו בישראל בעשורים האחרונים, אבל כיום אנו גם מפוכחים יותר להבין כי לרפורמה הזו היו לא מעט תופעות לוואי שליליות שלא צפינו מראש.

אחת התוצאות השליליות היתה התייקרות דמי הניהול בבתי ההשקעות ובחברות הביטוח. הבריחה מקופות הגמל, וכתוצאה מכך הפסקת החיסכון לפנסיה של עצמאים, היתה תוצאה של הרפורמה ושל מהלכים חשובים נוספים שנעשו בתחום הפנסיה. הריכוזיות העצומה שנוצרה כשחברות הביטוח שולטות כיום בענף הפנסיה היא בוודאי התוצאה השלילית הבעייתית ביותר.

מהלכים מרחיקי לכת מעצבים את דמותה של המדינה, ואנו מצפים מהממשלה להרהיב עוז ולנקוט אותם, אבל מהלכים כאלה טומנים בחובם גם סיכונים שקשה לחזותם מראש. לכן, מהלכים מרחיקי לכת צריכים להינקט רק לאחר בחינה מעמיקה, ובמידה סבירה - כדי שיהיה זמן לבחון את השינויים לפני שממשיכים לצעוד קדימה.

שני הדו"חות, טרכטנברג והריכוזיות, עמוסים בהחלטות שרמת האי-ודאות האופפת אותן גדולה. להגיד שבכך אין די ושיש לנקוט הרבה יותר מהלכים הרבה יותר קיצוניים מכך - עלול לגבול בחוסר אחריות.

פרופ' ריקרדו האוסמן, אחד מגדולי החוקרים בעולם של צמיחה של מדינות, המשיל פעם הצלחה של מדינות לאדם ששם את כפות ידיו על סיר רותח. "מידת הנזק שתספוג", אמר האוסמן, "תלויה בשני דברים: מתי תבחין שהיד שלך נמצאת על הסיר הרותח, וכמה זמן יקח לך להגיב ולהרחיק ממנו את היד". במלים אחרות, ניהול מדינה הוא אמנות של בחינה מתמדת של מצבך ביחס לעולם ומהירות התגובה שלך בהתאם לנסיבות. המחאה החברתית עוררה את הממשלה לגלות כי היד נמצאת על הסיר הרותח, ועכשיו צריך לתת ליד הממשלתית לגשש את דרכה החוצה מהסיר בבטחה ובתבונה. זה צריך להיות המסר של ההפגנה ביום שבת, ולא אף מסר אחר.