רבעון שיא לסיליקום: מדווחת על הכנסות של 10 מיליון דולר - עלייה של 36%

2003 לא תהיה שנה שעובדי מערכת הבנקאות ירצו לזכור. מדובר בשנה שהחלה עם פיטורי 900 מעובדי בנק הפועלים וממשיכה עם פרישה מרצון של 500 מעובדי בנק לאומי. בבנק דיסקונט ממשיכים בהליכי ההתייעלות וההערכות הן כי השנה יפרשו מהבנק עוד כ-250 עובדים.

ביקורת רבה הוטחה בראשי בנק הפועלים על כך שבעת מיתון ואבטלה, וכאשר הבנק מרוויח, הוא שולח הביתה באופן חד צדדי כ-10% מעובדיו. בראש המבקרים עמדו, לצדו של יו"ר ההסתדרות החדשה עמיר פרץ, יו"ר ועד העובדים של לאומי לואי רוט, ויו"ר ועד העובדים של דיסקונט ריקי בכר.

החלטת הנהלת לאומי ולפיה 500 איש יעזבו את מקום עבודתם בשבועות הקרובים, זכתה להד תקשורתי עמום ולחוסר התייחסות מצדה של ההסתדרות. ועדי העובדים סבורים כי צעדים של פרישה מרצון אינם נעשים בכפייה; מי שאינו רוצה אינו פורש, ולכן מדובר בצעד אנושי והוגן יותר. רשמית הם אולי צודקים, אך בפועל הדברים אינם כה שונים.

"במערכת הבנקאות מקובלות שתי שיטות של פרישה מרצון", מסביר בנקאי בכיר. "בשיטה הראשונה הבנק מציע תוכנית לכלל העובדים ומי שרוצה פונה להנהלה ומבקש להצטרף אליה". לכאורה שיטה נוחה לכולם, אך אליה וקוץ בה - בבנקים יודעים לספר כי מי שמאמץ את התוכניות האלה הם לרוב עובדים טובים וצעירים, שמעדיפים לקבל פיצויי פרישה נכבדים ולעבור מיד למשרה טובה לא פחות בבנק מתחרה.

בנק הפועלים אימץ בשנים האחרונות שיטה זו, אשר מיצתה עצמה. הבנק הקציב סכום מסוים לפרישה זו והוא אפילו לא מומש - בשלב מסוים חדלו העובדים להיענות להצעה. לכן לבנק לא היתה ברירה אלא לפעול בשיטה של פיטורים. השיטה השנייה מכונה אף היא פרישה מרצון, אך היא שונה בתכלית.

"הבנק, יחד עם המנהלים, מסמן אנשים לפי קריטריונים מסוימים ונערכות רשימות מסודרות של אנשים שמעוניינים שיפרשו", אומר הבנקאי. "לאחר מכן נעשית פנייה ממוקדת לעובד על ידי הממונה הישיר שלו ובו מוצעת לו תוכנית הפרישה. באופן עקרוני העובד יכול לסרב, אך אז מתחיל הליך של 'נדנוד' תמידי".

כאשר מתבקשים בנקאים לתאר את הליך "הנדנוד" הם לא מתקשים לענות. בענף אומרים כי העובד זוכה לעקיצות תדירות מהממונים עליו, בשאלה מדוע הוא לא פורש, וכמו כן מבהירים לו שהוא לא יקודם. דרך נוספת היא להבהיר לעובד כי תרומתו למערכת נמוכה ואף אפסית, ולהוסיף לכך הצעה לעזוב. "הרוב נשברים ועוזבים", אומר בכיר במערכת הבנקאות, "אך מי שיש לו עור של פיל ולא רוצה לעזוב, אי אפשר להכריח אותו והוועד יעמוד מאחוריו", הוא מוסיף.

תוכניות הפרישה מרצון בבנקים אינן חדשות, אך ב-2003 הן מתעצמות. לאומי כבר הפריש ב-6 השנים האחרונות 1,200 עובדים וב-3 השנים האחרונות הפריש דיסקונט כ-700 עובדים. בנק המזרחי, לעומתם, פיטר כ-120 עובדים ב-95' ו-100 עובדים נוספים פרשו מרצון לפני כמה שנים, מיד לאחר הפרטת הבנק. הבנקים מוציאים מאות מיליוני שקלים בשנה על צעדים אלה, אך רוב הפורשים הם אנשים מבוגרים יחסית, לרוב חסרי השכלה אקדמית, שתרומתם למערכת נמוכה מאוד והבנק מחזיר את הוצאות הפרישה תוך 3-2 שנים.

במערכת הבנקאות יש הטוענים כי לא תמיד הדברים כה קיצוניים: "לרוב העובדים נענים להצעת הפרישה כי הם רוצים לפרוש. קרו מקרים בעבר בהם עובד לא רצה לפרוש בתוכנית מסוימת ולאחר מכן, כשהיתה תוכנית חדשה, טובה פחות, הוא ביקש לפרוש ולא הסכימו להכניס אותו", אמר בכיר בבנק לאומי.

נראה, עם זאת, כי גם לעובדים בלאומי ברור כי תוכנית הפרישה מכוונת לעובדים מאוד מסוימים, זאת בשל הקריטריונים הברורים שהוצבו - לפיהם על הפורשים להיות מועסקים בבנק יותר מ-28 שנה, או נשים שעברו את גיל 60. עובדים אחרים שאינם עונים על הקריטריונים או שאינם נמצאים ברשימות הפורשים ויבקשו לפרוש, לא ייענו. "לבנק יש זכות וטו על עובדים שהוא לא רוצה שיעזבו; אמנם מי שמתעקש לפרוש הבנק לא יכול לחייב אותו לעבוד, אך פיצויי הפרישה שלו יהיו רק 100%", אומר בכיר בענף.

בלאומי סבורים כי ההליך שהבנק הציע שקט יותר מזה של הפועלים והוא גם יבוצע בטווחי זמן ארוכים יותר - לעומת הפיטורים בבנק הפועלים שנעשו מהיום למחר. בבנק יש הטוענים כי לאחר ההחלטה קיימת אווירה נינוחה יחסית בקרב העובדים וכי אין התמרמרות או תסיסה. אגב, זה גם מה שטענו בבנק הפועלים לאחר שפוטרו 900 העובדים.