איך הציבור ישן כשחייבים לו מילארדים

בדיחה ישנה מספרת שאם אתה חייב אלף שקל לבנק אתה לא ישן בשקט בלילה, אבל אם אתה חייב 100 מיליון שקל אז מנהל הבנק לא ישן. אבל השאלה היא מה קורה כשהחוב הוא לא לבנק, אלא לציבור הישראלי? מי לא יכול לישון בשקט במצב כזה?

בעשור האחרון התפתח מאוד מסלול מימון חוץ בנקאי בשוק ההון הישראלי. חברות עסקיות גייסו עשרות מיליארדי שקלים מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב. מדובר בחוב נוח וזמין למדי שנלקח מהגופים המוסדיים שמנהלים את חסכונות הציבור לטווח ארוך בקופות הגמל, ביטוחי חיים וקרנות פנסיה. בשלבים מסוימים היה כה קל לגייס את החוב, שחברות עסקיות רבות העדיפו את המסלול הזה על פני המסלול הבנקאי.

ובאמת, למה לגייס הלוואה מהבנק ולהעמיד לרשותו ביטחונות ולקבל טלפונים מהפקידים כשהמצב קשה, כשאפשר ללכת על מסלול נוח בהרבה של גיוס בשוק ההון, שם מדובר בכסף של ציבור שקוף ובלתי נראה. בעוד שבבנקים יש מספיק מנופי לחץ על הלקוחות והדברים נסגרים בחדרי חדרים, בשוק ההון המצב דומה יותר לג'ונגל. גם הגופים המוסדיים שצריכים לעמוד על רגליהם האחוריות כדי לחייב את בעלי השליטה להחזיר את חובותיהם - לא תמיד עושים זאת.

ההבדל בין בן דב לאריסון

במקביל לתרבות המימון החוץ בנקאי התפתחה בעשור האחרון תרבות חיי העושר בישראל. אותם אנשים שמגיעים לשוק ההון לבקש את אמון הציבור ומגייסים את כספי המשקיעים כדי למנף את עסקיהם לקחו חלק באותה תרבות ראוותנית. הם נהנים משכר של מיליוני שקלים, משמרים מעגל חברתי יוקרתי, חלקם מחזיקים בגופי תקשורת ובחברות הגדולות במשק, קרובים לאוזנם של קובעי המדיניות של ישראל, מעסיקים לוביסטים בכנסת, נוסעים במכוניות פאר וחוגגים בחתונות נוצצות.

חלקם, למרות עושרם, נוטים להתיחס אל החובות שלהם בשוק ההון באופן אחר מהחובות שלהם לבנקים. לא מעט איגרות חוב של חברות בשליטת בעלי הון מרכזיים במשק הישראלי הן דו-ספרתיות - במה שקרוי "אג"ח זבל" שמשמעותו פשוטה: ציבור המשקיעים לא מאמין שבעלי האג"ח האלה יצליחו לפרוע את חובם במלואו.

את איגרות החוב בתשואות דו-ספרתיות יש לחלק לשתי קבוצות: אלה שתשואתן היא 10%-17% ואלה שהתשואה שלהן גבוהה יותר. לגבי הקבוצה הראשונה מביע שוק ההון חשש כי החברה לא תצליח לשלם, אך עדיין מאמין ביכולת התשלום של החברה - כמו למשל אי.די.בי ואפריקה ישראל. הקבוצה השנייה היא הבעייתית יותר - לה שוק ההון מייחס רמת חדלות פירעון גבוהה יותר - כמו למשל סקורפיו, אמפל, אייס דיפו ואלביט הדמיה.

כנראה שבחלק מהמקרים גם בעלי השליטה עצמם ספקנים לגבי יכולתם, או נכונותם, להחזיר את החוב לציבור. הראיה לכך היא שהם לא ממהרים להכניס יד לכיס ולהזרים כסף לחברות שלהם - כפי שעשתה שרי אריסון שהזרימה חצי מיליארד שקל לאריסון השקעות לפני כשלושה חודשים.

רבים גם לא ממהרים לרכוש בעצמם את האג"ח של החברות שלהם, על אף התשואות הגבוהות שהן נושאות, וגם אינם ממהרים להתחייב בפומבי כי ישיבו את חובם. אפשרות נוספת, כואבת אך יעילה, היא פשוט למכור נכסים אחרים שבבעלותם - מה שיאפשר להם לקבל כסף נזיל שבאמצעותו יוכלו להחזיר לחוסכים את כספם, כפי שעשה נוחי דנקנר כשמכר את שופרסל ומכתשים אגן.

קחו למשל את האג"ח של חברת טאו תשואות, שבשליטת אילן בן דב. החברה נסחרת כיום בתשואה מדהימה של 286% ובמחיר של 30 אגורות. כלומר המשקיעים צופים שבן דב יחזיר 30 אגורות לכל 100 אגורות שקיבל מהם - תספורת של 70%. במקביל מחזיק בן דב בפרת המזומנים הסלולרית פרטנר, הגובה מדי חודש מחירים לא תחרותייים מ-3 מיליון לקוחות, בונה בית על קרקע בכפר שמריהו שעליה שילם 51 מיליון שקל ומחזיק בהון אישי הנאמד במאות מיליוני שקלים.

אבל בן דב הוא רק דוגמה אחת. בבורסה של תל אביב נסחרות כיום עשרות איגרות חוב בתשואות זבל שגייסו הפרצופים המוכרים ביותר בזירה העסקית היום בישראל, כמו מת'יו ברונפמן, יוסי מימן ומשפחת גאון. כולם דיווחו על רווחים יפים בגאות ואינם ממהרים להרגיע את המשקיעים ולעמוד מאחורי החברה בשפל.

יש המאשימים בתופעה את זיכרונו הקצר של המשקיע הישראלי בתופעה, אבל האחראים המרכזיים לה הם המשקיעים המוסדיים. הם מנהלים 900 מיליארד שקל מכספי הציבור - והתפקיד שלהם הוא להגן על כספי החוסכים, ללחוץ על בעלי השליטה להזרים כסף לחברות ולהחזיר את החובות במלואם - ולנפנף בפניהם בשוט היחיד האפקטיבי העומד לרשותם: אם לא תחזירו את חובכם, לא ניתן לכם הזדמנות נוספת לגייס כסף מהציבור. רגע אחרי שהתחילה השנה החדשה זוהי המשימה החשובה ביותר שניצבת בפני שוק ההון הישראלי.