מכירת מכתשים - גאווה לאומית?

עשרות עובדים מהנגב נמצאים כעת בסכנת פיטורים

אתמול התפנה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מהעיסוק בהשבתו של גלעד שליט לישראל כדי לטלפן לאיש העסקים, נוחי דנקנר, ולברך אותו על עסקת הענק של מכירת מכתשים אגן לכמצ'יינה הסינית. "זהו הישג גדול למשק הישראלי", אמר נתניהו לדקנר והדגיש את תרומתם של יזמים מוכשרים, מנהלים ועובדים מן השורה לכלכלת ישראל. "העסקה מוכיחה את עוצמתה הכלכלית של מדינת ישראל", הוסיף נתניהו, ודנקנר השיב לו: "בכל העולם מביטים בהנהגה הכלכלית שמזניקה את המשק הישראלי קדימה".

ואכן מבחינת כור, החברה האם של מכתשים אגן, ואי.די.בי, החברה השולטת בכור, מדובר בעסקה טובה. בעקבות העסקה דיווחה כור כי תרשום רווח נקי של 582-674 מיליון שקל ברבעון הרביעי של 2011 וגידול של 655-747 מיליון שקל בהון העצמי. הרווח יירשם הן בגין מכירת נתח מניות של החברה - 177 מיליון שקל, והן בגין הערכת שווי של רו"ח יצחק סוארי להלוואה של 305-342 מיליון שקל שאותה קיבלה כור מכמצ'יינה.

מכתשים אגן מייצרת קוטלי עשבים, קוטלי חרקים וקוטלי פטריות. החברה משתמשת בחומרים כימיים רעילים לצורכי ייצור, ולפיכך מושתות על מפעליה דרישות מחמירות של איכות הסביבה. עלות הדרישות, הכוללות טיפול בפסולת הרעילה וסילוקה, גבוהה - בכל שנה מכתשים אגן משלמת עשרות מיליוני דולרים בעבור הקמה והשבחה של המתקנים המטפלים בפסולת הרעילה. בדו"חותיה ל-2010 צוין כי החברה השקיעה, לאחר ניכוי מענקים, כ-50 מיליון דולר במתקנים המיועדים לשמירה על איכות הסביבה, וכי בחברה מעריכים שב-2011 הוצאות אלה יגדלו ל-74 מיליון דולר. מכתשים היא גם אחד המעסיקים הגדולים בדרום הארץ. החברה מעסיקה כ-4,000 עובדים ומהווה עוגן תעסוקתי באזור.

ואולם בסין הדרישות לאיכות סביבה חמורות פחות מאשר הדרישות בישראל, ועלויות הייצור הסיניות נמוכות יותר. הסינים הם אנשי עסקים ממולחים, ונתונים אלה לא נעלמו מעיניהם. הם גם מודעים לכך שדנקנר מכר את מכתשים, החברה העיקרית של אי.די.בי שהיא לא מונופול אלא מתחרה בשוק החופשי, ולכן דנקנר לא רווה ממנה נחת. החברה הניבה לו תשואה של 3.8% במשך חמש השנים לעומת מדד ת"א 100 שהניב תשואה של 24%. השאלה היא, האם לסינים כדאי להשאיר את מפעלי הייצור של מכתשים בישראל. נראה כי ראש הממשלה רואה במכירת חברה ישראלית, חברה שהיא לא סטארט-אפ אלא חברה תעשייתית בשלה - המספקת עבודה לעשרות עובדים בנגב שנמצאים כעת בסכנת פיטורים - גאווה לאומית. ואולם לא נראה שיש בדיוק במה להתגאות.