להאשים את הקפיטליזם במשבר - כמו להאשים רכבים בתאונות דרכים

הקפיטליזם במשבר? כמובן. אבל להאשים אותו במשבר זה כמו להאשים מכוניות בתאונות דרכים. נכון, בלי מכוניות לא היו תאונות, ובלי קפיטליזם לא היו משברים.

אבל כמו בתאונות כך במשברים הגורם הוא לא המכונית ולא הקפיטליזם, אלא בני האדם המפעילים אותם. המכונית והקפיטליזם "אשמים" רק מפני ששניהם מעצימים את החופש האנושי, המכונית את חופש התנועה, הקפיטליזם את החופש ממחסור.

להוותנו, בחופש שבלעדיו לא תיתכן יצירה אנושית, בכלכלה במדע, בספרות או באמנות יש גם סיכונים: החופש מאפשר לא רק יצירה אלא אף הרס, לא רק לעשות טוב אלא גם רע. לכן בני אדם זקוקים לתורת מידות כלשהי שתמנע מהחופש היוצר להפוך להפקרות הרסנית.

משבר הנדל"ן והבורסה שכולם רואים בו הוכחה לכישלון הקפיטליזם הוא פרי התערבות מסיבית של הממשלה. המאשימים בו את הקפיטליזם מתעלמים מהעובדה שמשבר זה לא היה קורה בלי שתי פעולות שלטוניות: הראשונה, הצפת שוק האשראי באמריקה על ידי הבנק המרכזי באשראי זול שבלעדיו אי אפשר היה למכור משכנתאות בטריליוני דולרים: השנייה: הצפת שוק המשכנתאות על ידי ממונים מטעם קלינטון (שנצטוו לממש חזונו החברתי) בכמעט שני טריליון דולר של משכנתאות חסרות סיכוי לפידיון באמצעות שתי חברות חצי ממשלתיות, פאני מיי ופרדי מאק. המשכנתאות חסרות הערך היו הבסיס לספקולציה בנגזרות שהפילה את הבנקים ואת וול סטריט.

ראוי לזכור שמרגע שהשוק נשטף במשכנתאות הרעילות, אך הרווחיות מאוד, נוצר פיתוי אדיר לבנקים להשקעות להצטרף ל"חגיגת" הספקולציה. זה לא היה רק עניין של רדיפת בצע (שבאה לעולם עם הולדת האדם) אלא הכרח של הבנקים להשתתף במשחק המעוות שתיזמן השלטון כדי לשרוד. אין בזאת כדי לפטור אותם מאחריות אלא להדגיש שללא מעורבות ממשלתית מסיבית לא היה נוצר שוק המשכנתאות המעוות. לכן האחריות הראשונית למשבר היא של הממשלה, כלומר המערכת הפוליטית. כמו אצלנו, מעורבות עמוקה של הממשלה, קרי הפוליטיקאים, במשק, השחיתה גם את המשק וגם את הפוליטיקה.

העובדות אינן מבלבלות, כמובן, את שונאי הקפיטליזם (בייחוד בקרב האינטלקטואלים המקנאים קנאה קשה בחסרי השכלה העושים כסף). בישראל קיימת צורה קיצונית של שנאה כזו המושרשת בהלכה המרקסיסטית המתייחסת לכל פעילות רווחית כעושק וכעוול, משום שלפי מרקס (ותורת הערך המופרכת שלו) הרווח מקורו בניצול. הקפיטליזם, אבי הרווח (וההפסד!) נחשב כחטא הקדמון שיש לעקרו מהעולם. לא מעניין את שונאי הקפיטליזם שהוא הביא לעולם שפע אדיר ורווחה בייחוד למעוטי הכנסה (כמו היום בהודו ובסין). הם בזים להישגיו המופלאים בכל פרמטר אנושי, מאורך חיים ובריאות ועד לחינוך ונאורות, כי יש להם אובססיה אחת: להבטיח "שוויוניות", לה הם קוראים "צדק חברתי", כדי שהעולם לא יסבול מקנאה.

לדידם, אין טעם לחזור ולטעון שכל משטר שניסה להבטיח שוויוניות (כספית; כי הרי גם הם יסכימו שבכל שאר התכונות בני אדם אינם שווים) יצר רק שוויוניות של עוני ואומללות (חוץ מלבעלי השלטון ולמקורביו) ומשטר של דיכוי. לעומת זאת, משטרים שדגלו בחופש, ובייחוד בחופש כלכלי, אמנם לא הביאו לשוויוניות מוחלטת (משימה בלתי אפשרית בלי כפייה מסיבית, כי בני אדם שונים גם בכישורים הכלכליים שלהם) אבל צימצמו במידה גדולה פערים, ומה שחשוב יותר - איפשרו לשכבות נמוכות ההכנסה חיי רווחה שבעבר גם עשירים היו יכולים רק לחלום עליהם.

כפי שהמהומות של "כובשי וול סטריט" באמריקה, ושל "השמאל הלאומי" בשאר הארצות (בקרוב גם אצלנו) מוכיחות, קל להסית נגד הקפיטליזם ויש גם מימון בשפע ורשתות תומכות למשימה הזו. יש גם בורות כללית בכלכלה ובקרב הסטודנטים המושפעים ממחברים פופולריים המואסים בקפיטליזם ("ספרות יפה" ו"ספרי עיון") או מפרופסורים בעלי תיאוריות מרקסיסטיות מיושנות העוסקים באינדוקטרינציה אינטנסיבית של תלמידיהם (בדקו את רשימת הספרים והמאמרים שהם כופים על תלמידיהם לקרוא).

על התוצאות ההרסניות אפשר ללמוד מיוון.