מהפכה בממשלה

למקבלי ההחלטות אין את הכוח להתמודד עם ועדי העובדים ולשנות את המצב הקיים

"איך רוצים שהממשלה תפקח על חברות מופרטות, על מונופולים ועל טייקונים", שאל אותנו השבוע אחד ממחברי דו"ח ועדת טרכטנברג, "אם אנחנו לא מסוגלים אפילו לפקח על גופים ממשלתיים לפני שהם הופרטו?"

הוא צודק, כמובן. בדרך הוא מושך אחת ולתמיד את השטיח מתחת לדיון העקר והמיותר סביב שאלת ה"הפרטה" - מונח שנהפך למילת גנאי בלקסיקון של אנשי המחאה.

דו"ח טרכטנברג, כמו דו"חות לפניו וכמו מאות עדויות אחרות מצביע על כך שחלקים רחבים מהמגזר הציבורי ומהחברות הציבוריות לא עובדים עבור הציבור, אלא עבור עצמם ועובדיהם בלבד.

חברת החשמל היא דוגמה אחת: גוף מנופח המשלם לעובדיו משכורות ללא קשר ליכולותיהם או למחירי השוק, מעניק הטבות מפליגות כמו חשמל ופנסיה נדיבה, ונגוע בנפוטיזם (העדפת בני משפחה) עמוק.

בחברת החשמל, הפנסיונר הבכיר המצוי מצפה שהנכדים שלו יקבלו אוטומטית ג'וב בחברה, והוא כועס אם העניין לא יוצא לפועל. גם נמלי הים והאוויר הם דוגמאות לתופעה. ישראל ממוקמת באחד המקומות האחרונים בעולם ביעילות נמלי הים שלה, אך תנאי השכר שם מפליגים, כפי שמתברר בכל שנה מדו"ח השכר במגזר הציבורי, הפנסיה גבוהה, והקביעות מלאה.

אפשר להמשיך למנות רשימה ארוכה של גופים דומים, לרבות מינהל מקרקעי ישראל - שאמור לסייע במתן דיור לאזרחי המדינה, אבל באופן מעשי עוסק בעיקר בשימור ושיפור תנאי ההעסקה של עובדיו.

גם הצבא לא נקי מבורות של שומן ואבטלה סמויה מהסוג הזה. והנה הדברים, בלשונו השקולה אך חדה של טרכטנברג: "התקציב הממשלתי המוקדש לשירותים חברתיים לאו דווקא מתורגם במלואו, ואף לא במרביתו, לזמינות שירותים איכותיים לאזרח, התורמים לרמת החיים. זאת, בעיקר בשל חוסר היעילות של המגזר הציבורי, הכשלים הביורוקרטיים, תרבות השירות הלקויה, ומידה מוגבלת של זכאות".

זו אינה בעיה שולית. ביוון, ההטבות המפליגות שניתנו למגזר הציבורי הפילו את הכלכלה לברכיים. ברשויות מקומיות רבות בארה"ב, מעוז הקפיטליזם, ניתנו הטבות שכר והתחייבויות פנסיוניות כה מפליגות לשוטרים, לסוהרים ולמכבי האש, עד שעיריות אינן יכולות לעמוד בהחזר החובות שלהן - והן פושטות את הרגל. כשזה קורה המשמעות עגומה: קריסה של שירותים חיוניים, עזיבה של תושבים אמידים, והידרדרות מהירה של העיר כולה.

כסף של אחרים

איך זה קורה? מדוע ממשלה אינה מצליחה לנהל את עצמה?

מציאות כזו היא תוצאה נפוצה של ניהול כספים של אנשים אחרים: מקבל ההחלטות מוצא דרך לחלק את הכסף לעצמו ולמקורביו, על חשבון הבעלים האמיתיים. הכסף, התקציב - שייך לציבור, אבל הוא מנוהל על ידי פוליטיקאים שמצאו דרכים להעבירו למקורביהם או שנכנעו ללחצים של ועדי עובדים שידעו להפעיל את המנוף הפוליטי הנכון.

במגזר הפרטי התסריט כמעט זהה: כספי החסכונות והפנסיה של הציבור מנוהלים על ידי אנשים שנאמנותם נתונה לבעלי ההון המעסיקים אותם. לכן הם מוצאים דרכים להעביר חלק מהכספים האלה לכיסיהם של הטייקונים.

בשני המקרים היו אמורים גופי הפיקוח והניהול של הממשלה לעצור את הגזילה הלאומית. הפיקוח על שוק ההון, הרשות להגבלים עסקיים ורשות ניירות ערך אמור היה לעצור את החגיגה של המגזר הפרטי בכספיהם של החוסכים ושל הצרכנים. הממשלה ונציבות שירות המדינה היו אמורות לייעל את הגופים הציבוריים, ולהתאים את התנאים של העובדים בהם לטיב השירותים שהם מספקים.

זה לא קורה. היכולת של הממשלה לעשות את מה שצריך לעשות, גם אם אין על כך חילוקי דעות, נמוכה. מדוע? כי למקבלי ההחלטות בממשל, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים, אין את הכוח להתמודד עם ועדי העובדים ולשנות את המצב הקיים.

יותר נכון: לא היה להם כוח. מקיץ 2011 החל הציבור לדרוש שינוי באופן חד-משמעי, עד שאפילו הציניים שבין הפוליטיקאים הבינו שנפל דבר. אלא שכדי שמשהו יקרה במדינה, לא חשוב אילו החלטות יתקבלו בסופו של דבר, צריכה הממשלה מנגנון שיוכל להוציא את ההחלטות לפועל - וזה דורש מהפכה בדרך שבה המגזר הציבורי מתנהל.

במלים אחרות: כדי לבצע רפורמה במדינה, צריך לקדם קודם לכן רפורמה אצל מי שתפקידו להוביל את הרפורמה ולפקח עליה. אחרת לא תהיה רפורמה, או גרוע יותר - היא תיצור מצב רע מזה שהיה קודם.

כי מה יעזור חוק חדש למלחמה בריכוזיות וביוקר המחיה אם לממשלה לא יהיו את החיילים המתאימים שיאכפו אותו? מה יעזרו עשרות החלטות לבניית דירות, אם הממשלה לא יכולה להפעיל את מינהל מקרקעי ישראל והרשויות המקומיות? ומה זה משנה אם גוף מופרט או נשאר בבעלות המדינה, אם הרגולטור אינו מסוגל להבטיח שהוא פועל לטובת הציבור - ולא לטובת חבורת אוליגרכים או ועד עובדים מצומצם?

מנואל טרכטנברג הציג לפני שבועיים דו"ח רחב המטפל בנושאים רבים, ולכן קשה לעיכול. זה מיד יוצר בעיית מיתוג: מרוב עצים לא רואים את היער.

אבל עדיין לא מאוחר: טרכטנברג וצוותו יכולים, למשל, להכריז על 2012 כעל "שנת הרפורמות בשירות הציבורי - השנה שבה הציבור ייקח חזרה את הפיקוד על מה ששייך לו". איך בדיוק? חלק מהפתרונות כבר נמצאים בדו"ח, והאתגר של טרכטנברג הוא לרתום את הציבור לחזון, ולהלהיב אותו לקראת הרפורמות החדשות.