מדינה מוזנחת מקבלת זריקה של תקווה

>> לא תאמינו כיצד פיתה ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק, את יוסי שריד להיות שר המשפטים לאחר ניצחונו בבחירות 1999. "שר משפטים לא צריך לעשות כמעט כלום. ב-12 בצהריים נגמרת העבודה", אמר לו ברק בפגישתם הראשונה יומיים לאחר הבחירות. "רק פה ושם צריך לנאום על טוהר המידות, ואת זה אתה אוהב. אחרי הצהריים תוכל לעשות מה שאתה רוצה", השלים ברק את ההצעה.

את הסיפור המטורף הזה סיפר שריד לרוני קובן בראיון בתוכנית "24 שעות עם" בערוץ 8 - יותר מעשור לאחר שהוא התרחש. אבל האמת היא שבכלל לא בטוח שזה מפתיע. הרי כולנו יודעים שממשלות ישראל מזלזלות באזרחי המדינה זה עשרות שנים. ברק הוא בסך הכל חקיין. גם קודמיו וגם אלה שבאו אחריו לא תרמו מספיק לחיי מרבית האזרחים, לא חשבו ברצינות כיצד לשפר את איכות חייהם או לקדם את השירותים שהם מקבלים.

על מה הם חשבו אם לא על התושבים? על השרידות של משרתם, על חלוקת ג'ובים וכיבודים למקורביהם ועל הטבות לקבוצות הלחץ והמגזרים ששלחו אותם. לכן, מערכת המשפט כל כך אטית ומסורבלת, לכן המגזר הציבורי כבד ובזבזן, לכן התשתיות אינן מתקדמות, לכן המגזר העסקי לא מספיק תחרותי, לכן המחיה כאן יקרה בהשוואה לעולם, ולכן הלחץ הכלכלי על מעמד הביניים הנשחק - גדול. זאת גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים חשים שאין להם אבא בממשלה.

יש לא מעט הישגים לכלכלת ישראל, אבל היא היתה יכולה להיות כיום במקום הרבה יותר גבוה. לשרים פשוט היה יותר מדי נוח, והם העדיפו לא להתעסק עם שווקים שאינם תחרותיים ועמוסים בבעיות מבניות, עם כשלים רגולטוריים מתמשכים, עם ועדי עובדים חזקים ובעלי הון אינטרסנטים. להם היה נוח - והמדינה הידרדרה.

כל זה היה נכון עד קיץ 2011, כשמחאת ההמונים ששינתה את התמונה - ונתנה לציבור אדיר שאף אחד לו דאג לו אפשרות לפרוק את תסכוליו ולהתחיל להשפיע על עתידו. זה הרעיד את כיסאות השרים וזיעזע קבוצות עסקיות גדולות. תראו איפה ניצבה אתמול בבוקר ח"כ שלי יחימוביץ' ואיפה נמצאים כיום הלקוחות של איש יחסי הציבור רני רהב, שבעבר אמר על יחימוביץ' "רעה, רעה, רעה"; תראו איפה מתחבאים עשרות פוליטיקאים שכבר שנים מזהמים בסיסמאותיהם את האוויר הציבורי ואיך מי שתופס את מקומם הם מומחים, אנשי אקדמיה וצעירים שרוצים שינוי.

וכמובן, שתי הוועדות. בשבוע שעבר פירסמה ועדת הריכוזיות את ההמלצות שלה, וביום שני, ממש לפני ראש השנה, תפרסם ועדת טרכטנברג את המלצותיה. המצב הכלכלי מאיים, ובכל זאת נראה שזוהי פתיחת שנה טובה שמזמן לא היתה כאן.

עם כל הביקורת שלנו על מסקנות ועדת הריכוזיות שאינן מספיק חזקות, אפשר לומר די בוודאות שללא מחאת ההמונים של הקיץ, מסקנות כאלה לעולם לא היו יוצאות תחת ידה של ועדה ממשלתית בישראל, וודאי שאף ממשלה לא היתה מצליחה ליישם אותן. אותו דבר אפשר לומר על ההמלצות של ועדת טרכטנברג שצפויות לעשות את הכותרות של השבוע הבא.

לעשות את הבלתי צפוי

האם ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק תוכל לעשות את השינוי בסדר העדיפויות? לא בטוח. ב-34 השנים שחלפו מאז המהפך של 1977 ועד היום כיהנו בתפקיד שר האוצר בממשלת ישראל 18 שרים, מתוכם 13 שרים מהליכוד - שמחה ארליך, יגאל הורביץ, יורם ארידור, יגאל כהן אורגד, יצחק מודעי, משה נסים, יצחק שמיר, דן מרידור, בנימין נתניהו, מאיר שטרית, סילבן שלום, אהוד אולמרט ויובל שטייניץ. עוד שני שרים הם יוצאי ליכוד שעברו לקדימה - רוני בר-און ואברהם הירשזון, ועוד אחד מקורב לנתניהו - יעקב נאמן (שבטח יכול לספר לנו שב-12 בצהריים לא נגמרת עבודתו של שר המשפטים). שני שרי אוצר היו ממפלגת העבודה - אברהם שוחט (בממשלות רבין וברק) ושמעון פרס (בממשלת שמיר).

יש לקוות שלמרות ההיסטוריה הבעייתית הזאת, נתניהו ושטייניץ בכל זאת יעשו את הבלתי צפוי. הם הרי הובילו את ועדת ששינסקי שעשתה מהפכה בנושא תמלוגי הגז, מינו את שתי הוועדות הנוכחיות והעניקו להם מנדט רחב - ועל זה כבר מגיעה להם מחמאה.

ומה יקרה אם הם לא יעמדו במשימה? גם הם יודעים שהעולם השתנה ושמאות אלפים מחכים להם בפינת הרחוב. מאות אלפים שלא יסכימו לשתוק יותר כשיחלקו את העוגה ולהם יישארו רק פירורים.