מה יקרה לנו אם מעמד הביניים ימשיך להישחק

"הלכתי בנווה צדק וכל המסעדות והפאבים היו מלאים - ולא בטייקונים. לא היה מקום אחד פנוי. גם במתחם התחנה לא היה מקום באף מסעדה. כך שלא צריך לדכא את עצמנו". את הדברים האלה אמר שר החוץ אביגדור ליברמן בתחילת אוגוסט, בתגובה למחאת האוהלים. כשליברמן הבין את האפקט הציבורי, הוא מיהר לסייג את דבריו וניסה להבהיר כי הוא מבין את המוחים.

אלא שדברים אלה של ליברמן, כמו ההתמודדות של הממשלה עם המחאה, שיקפו כשל מרכזי בדרך שבה נתפשה הדרישה העממית לצדק חברתי. ההתייחסות לדרישה הזו כאילו היא שייכת רק למעמד הביניים, שאותו צריך להרגיע, מתעלמת מכך שמצוקת המעמד הזה מאיימת על הכלכלה הישראלית כולה. מעמד ביניים שחוק מצמצם מיד את הצריכה הפרטית, גורם להאטה אצל המשווקים, משפיע בתגובת שרשרת על המגזר היצרני, מייצר פחות מסים - ובסופו של דבר גורר את כל המשק למיתון.

בעל הבית של כל כלכלה מפותחת, הגורם שאחראי לצמיחתה, הוא מעמד הביניים. וכשהמעמד הזה שחוק, הכלכלה כולה סובלת מכך. בשורה התחתונה, מחאת מעמד הבינים - המבטאת את חוסר יכולתו להמשיך לצרוך - תתבטא בסופו של דבר בהאטה בפעילות הכלכלית.

הנתונים היבשים מעידים על כך. מדו"ח הבעלות על מוצרים בני קיימא של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי ב-1999-2009 חלה עלייה משמעותית במספר הישראלים המחזיקים במדיח כלים, במייבש כביסה, בשואב אבק ובמכונית. בדיקה מדוקדקת יותר של הנתונים מעלה כי בעשור האחרון הצמיחה הזו נעצרה בשתי הזדמנויות. העצירה הראשונה שבה נרשמה ירידה בשיעור האחזקה של מוצרים אלה, במעבר בין 2002 לשנה המשברית 2003, לא מפתיעה. אלא שבעוד 2002-2003 היו שנים קשות מבחינה כלכלית באופן רשמי, הרי ש-2010, השנה הנוספת שבה ירד שיעור האחזקה בחלק מהמוצרים בני הקיימא, הוגדרה כשנה טובה למשק הישראלי. או אולי לא?

הפסד בבורסה דוחה נעליים

אנחנו נטפלים לשואבי האבק ולמייבשי הכביסה מאחר שאין כמותם כדי לשקף את מצב מעמד הביניים הישראלי, שמגדיר את עצמו פעמים רבות באמצעות האחזקה במוצרים האלה. לכן גם אין כמו ירידת שיעור המחזיקים במוצרים האלה כדי להמחיש את שחיקתו של המעמד.

אבל הירידה לא מורגשת רק בתחום מוצרי החשמל. גם בעל חנות הנעליים ברמת השרון שעמו שוחחנו השבוע סיפר כי מרגישים את השינוי. "יש פחות אווירה של קניות בחוץ. אנשים חושבים פעמיים אפילו על קנייה של נעליים שעולות 99 שקל. שלוש חנויות נסגרו פה בחודשים האחרונים ושתי חנויות עומדות למסירה. וזה ברחוב שבו לפני שלוש שנים חיפשתי זמן רב חנות לשכור - וגם כשמצאתי הייתי צריך לחכות כמעט שנה עד שהיא התפנתה ויכולתי להיכנס. כשהבורסה מוחקת 200 מיליארד שקל, זה משפיע. מי שהפסיד בבורסה חושב פעמיים לפני שהוא קונה נעליים".

"בטח שמרגישים את המגמה", אומר גם בעל חנות האופניים מעבר לרחוב, בעודו יושב בחנות וממתין לקונים המבוששים להגיע. "אנשים רואים שמדברים על יבוא ועל מחירים - ועוצרים. אוכל הם יקנו תמיד. אבל באופניים, בדיור, בקוסמטיקה ובדברים כאלה, מרגישים את המגמה. כולם מחכים שהמחירים יירדו".

דבריו של מוכר הנעליים מזכירים כי בלהט המחאה של אזרחי ישראל, הוויכוח הפוליטי לגבי מדיניות הרווחה והאצבעות המאשימות שהופנו כלפי עשירי ישראל - נשכחו כמה מנגנונים כלכליים בסיסיים. מעמד ביניים שנמצא במצוקה ואינו צורך הוא הבעיה של כולנו.

פרופ' אביה ספיבק, ששימש בעבר כמשנה לנגיד בנק ישראל ומשמש כיום כראש צוות המומחים שגויס על ידי ראשי המחאה, אומר כי נראה שהדברים שקרו בארה"ב אחרי המשבר של 2008 קורים גם בישראל. "הכנסתו של מעמד הביניים נשחקת, אך הצריכה שלו ממשיכה לגדול. בארה"ב התוצאה היתה חיסכון שנשחק ואשראי מתנפח. זה הביא לכך שמשק הבית האמריקאי נהפך להרבה יותר שביר כלכלית. גם החיסכון הלאומי האמריקאי קטן - והכלכלה כולה נהפכה לשבירה".

מה המשמעות של כלכלה שבירה?

"אם משק בית שהכנסותיו הן 10,000 שקל בחודש מוציא 8,000 שקל בחודש, זהו משק בית עם יסודות איתנים. אם אחד מבני המשפחה יזדקק לטיפול שיניים, הוא יוכל לעמוד בזה. אבל משק שמוציא 9,500 שקל בחודש בהתבסס על אותה הכנסה, יוצא מאיזון בעקבות כל הוצאה לא צפויה. זה מערער את מעמד הביניים.

"בעיה נוספת היא השחיקה של התשואה של המדינה על ההון האנושי. בעבר המציאות שלנו היתה ברורה: אם תבחר במקצוע מבוקש כמו היי-טק או ניהול, תוכל לצפות שבסביבות גיל 35 תוכל להרים את הראש ולחיות כמו שצריך. כיום זה לא ברור, ולא בטוח שכדאי לאנשים לבחור במקצועות יצרניים שדורשים הכשרה. במקום זה אנשים בוחרים במקצועות שקרובים לכסף, כמו פיננסים או ראיית חשבון, לא מקצועות שמניבים למשק צמיחה יציבה. התוצאה של התהליכים האלו היא צמיחה גדולה ולא אמיתית במגזר הפיננסי".

אבל צמיחה שבאה על חשבון החיסכון של המעמד הבינוני היא עדיין צמיחה.

"צמיחה שנובעת מצריכה היא צמיחה לא בריאה. צמיחה טובה מובלת על ידי עלייה בפריון, משמע בענפי יצוא. אסור לנו לפגוע במעמד הביניים, מפני שכך פוגעים בענפים האלה - ומכאן שבצמיחה. אנחנו רואים את זה כיום במקצוע הרפואה: רופאים הם ללא ספק מעמד ביניים עם סטטוס חברתי מכובד. אם שחקת את שכר מעמד הביניים, תקבל תוצאות לא רצויות לחברה. זה מקרה קיצוני שבו אם המשבר לא ייפתר ייפער חלל במערכת הרפואה הישראלית, שיטיל צל על יכולת בתי הספר לרפואה לגייס תלמידים טובים.

"כיום גם אנשי ההיי-טק ישאלו את עצמם בשלב די מוקדם של הקריירה 'למה התאמצתי ללמוד אם אני לא מסתדר מבחינה כלכלית?'. הם תורמים רבות למשק, כי הפריון שלהם צמח - אבל השכר שלהם לא הותאם.

"בשפה כלכלית, כששוק העבודה פועל כמו שצריך הוא משגר איתותים שגורמים לכך שאנשים יעבדו במקום המתאים להם ויכשירו את עצמם במקומות שבהם תרומתם היא משמעותית. שוק עבודה שלא משדר את האיתותים הנכונים - יש בו כשל גדול. זו בעיה חמורה".

כדי למצוא תרופה להאטה צריך לבחון קודם כל את גורמיה. השחיקה של מעמד הביניים מתבטאת במדדי אי השוויון הכלכלי: 20% משקי הבית העשירים ביותר בישראל (החמישון העליון) מוציאים לתצרוכתם החודשית 21.3 אלף שקל בממוצע. החמישון הרביעי, כלומר 20% משקי הבית הבאים אחריהם, מוציאים 15.5 אלף שקל בממוצע בחודש. שני החמישונים העליונים, המייצגים 40% מכלל משקי הבית, אחראיים יחד ל-55% מהתצרוכת בישראל. החמישון התחתון, לעומת זאת, מוציא 8,300 שקל בחודש.

מדובר בפער גדול מאוד. השוואה למדינות ה-OECD מראה כי ישראל מציגה את רמות העוני ואי השוויון הגדולות בארגון. שיעור העוני בישראל ב-2008 היה 19.9%, לעומת ממוצע של 10.6% ב-OECD.

מעמד הביניים הישראלי מהווה שכבה קטנה באוכלוסיה: רק 25% ממשקי הבית בישראל משתייכים אליו, כמעמד שהכנסתו היא 75%-125% מההכנסה החציונית במשק. 17% מהישראלים שהכנסותיהם גבוהות ביותר מ-200% מהשכר החציוני במשק גרפו לכיסם 40% מכלל ההכנסות נטו. המעמד הגבוה הוא זה שצמח בשנים האחרונות. ב-2004-2008 צמח המעמד הגבוה ב-3.55% מבחינת שיעור הכנסותיו מסך ההכנסות. לעומת זאת, ב-1997-2010 ירד חלקם של ארבעת העשירונים התחתונים מסך ההכנסה נטו למשקי בית בישראל מ-19.1% ל-17.8%.

הנתונים האלה בולטים במיוחד על רקע העובדה שבשנים האחרונות הראו כל הפרמטרים האחרים שגשוג ישראלי. ב-2003-2009 צמח תיק הנכסים הפיננסיים הישראלי ב-88%, התמ"ג צמח ב-27%, מספר המועסקים צמח ב-20% והכנסות המדינה ממסים צמחו ב-22%.

הבעיה היא שעלייה באי השוויון מנטרלת פרמטרים לאומיים שיכולים להעיד על צמיחה, שכן שכבה גבוהה דקה שצומחת לא יכולה לספק את החיסכון ואת ההשקעות שאמור לספק מעמד ביניים נרחב. הוכחה לכך נמצאת בשנות ה-60, שבתחילתן זינקו הצריכה ורמת החיים בקצב גדול משיעור העלייה בתוצר לנפש. תהליך זה לווה ביצירת פערים חברתיים ובעלייה בחוסר השוויון הפנימי, ובסופו של דבר פגע בצמיחה של המשק והביא למיתון הקשה שקדם למלחמת ששת הימים.

אחת התוצאות של שחיקת מעמד הביניים היא האוברדראפט ההולך וגדל. סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם בשבוע שעבר העלה כי משק בית ישראלי ממוצע מסיים את החודש במינוס של 1,476 שקל - הפער בין הכנסותיו להוצאותיו. הנתונים האלה ראויים לתשומת לב, מפני שאין פתרון קסמים לאוברדראפט הישראלי. תקנות הבנקים כיום מגבילות עבור כולנו את האפשרות לחיות במינוס: ברגע שבו האזרח הישראלי חורג מהמסגרת משוגר אליו מכתב שמודיע לו על סנקציות שיינקטו נגדו. בשלב זה הלקוח הישראלי מחפשים מפלט חוץ בנקאי - הלוואות שלא מהבנק. חברות כרטיסי אשראי, מועדוני לקוחות ואף השוק האפור הם מסלולים אפשריים. הוא יכול גם להמשיך לשעבוד של בטוחות נוספות לבנק כנגד החריגה. אבל אלה הם פתרונות זמניים. הישראלים צריכים למצוא דרך לצמצם את המינוס.

חינוך פחות טוב לילדים

לשחיקתו של מעמד הביניים הישראלי יש סיבות רבות: ההפרטה הלא מושכלת שעברו כמה חברות ממשלתיות בשנים האחרונות, היעדר פיקוח מספק על רמת התחרותיות במשק והנטייה של המשק הקטן לקרטליזציה בענפים רבים. לכל אלה נוספת העובדה שבהשוואה למדינות אירופה, המיסוי ותשלומי ההעברה בישראל פחות משמעותיים באיזון המעמדות. בשבע השנים האחרונות נדמה כי ישראל החליטה להפסיק להתערב באי השוויון במדיניות המס שלה: שיעור תשלומי ההעברה בניכוי המסים צנח עבור החמישונים התחתונים, ושיעור ההורדה ירד מהעשירונים העליונים. רפורמת המס שזכתה לשבחים שחקה בסופו של דבר את המעמד הבינוני.

המרוויח הגדול באחוזים משינוי מדיניות המס הישראלית בתקופה זו היה החמישון העליון, ואחריו החמישון השני. החמישונים התחתונים הפסידו הכי הרבה. זה מתבטא גם בנתונים אחרים: יותר מכל המעמדות האחרים, בקרב מעמד הביניים הצטמצם שיעור האזרחים הגרים בדירה שנמצאת בבעלותם. אצל החמישון התחתון והעליון השיעור הזה נשאר ללא שינוי.

"אנשים נהיו אגרסיבים יותר", אומרת ד', בעלת מכולת שכונתית בגוש דן. "מרגישים אצלם את המיתון. הם תוקפניים יותר כשהם באים לקנות. על כל דבר הם אומרים: 'למה זה עולה שקל יותר פה ושקל יותר שם?'"

דבריה של ד' מאפיינים את הטעות של רבים בזיהוי מקורות המחאה של קיץ 2011. מי שמתייחס למחאה הישראלית כקריאה לצרכנות נבונה או לחלופין כקטנוניות, צריך להפנים את העובדה שבשורה התחתונה המחאה האחרונה היתה מחאת חוסר ברירה.

את מעמד הביניים הישראלי השחוק אפשר למצוא בכל מקום. "אני חוסכת בהוצאות כל הזמן. אני חרדה לתקציב החודשי שלנו בהיסטריה. לא חורגת. היום, למשל, פירגנתי לעצמי קולה", מסבירה לי ע', אם לשלושה, שעוסקת בעיצוב פנים.

"בכל חודש המדינה נכנסת לנו לכיס ולוקחת ממני בין 10,000 ל-15 אלף שקל", מסביר מוטי. הוא עובד בהיי-טק, אשתו עורכת דין ויש להם שני ילדים. "מס הכנסה, מס בריאות. הכל יורד. המודעות של מעמד הביניים למצב שלו זינקה בחודשיים האחרונים - וכשיש מודעות אנשים מורידים את הצריכה. אני יו"ר ועד ההורים בגן של הילדה, והשנה ההורים ביקשו ממני למצוא דרכים לחסוך בתקציבים. אלה דברים שלא היו בעבר".

בבחינה של המחאה ושל שחיקת מעמד הביניים הישראלי אין טעם להתעסק בשאלת הביצה והתרנגולת, מפני שדבר אחר ברור: מצבו של מעמד הביניים הישראלי יכריע את מצב המשק. ואם מדינת ישראל רוצה לא להיקלע למיתון אלא להמשיך לצמוח - היא תצטרך לטפל באנשים האלה.

ד"ר נילי מארק מאוניברסיטת תל אביב, המרצה על מדינת הרווחה המודרנית, מזהירה מתגובת שרשרת שתתרחש כתוצאה מכך ש-70% מהשכירים משתכרים שכר ממוצע ומטה, ורבים מהם סובלים משחיקה בשכר הריאלי. "ההשלכות המרכזיות הן שמעמד הביניים מתקשה לתת חינוך ראוי לילדיו, ובעתיד הילדים האלה לא יוכלו להתחרות בשווקים הגלובליים. התוצאה היא שבעוד כמה שנים לישראל לא יהיה ממה להתפרנס. הירידה באיכות החינוך והמדיניות שקיצצה באוניברסיטאות והביאה לבריחת המוחות - יפילו אותנו, ולא המצרים או הטורקים.

"ממוצעי השכר במדינה כמו שלנו הם חסרי ערך. יותר מזה: לא די להביט בהתפלגות ההכנסות ברוטו ונטו, כי מהנטו יורדות הוצאות הארנונה והמים שהממשלה והרשויות המקומיות יוזמות. ההוצאות האלה עולות בשנים האחרונות במהירות, והנטו נשאר נמוך אפילו יותר. זו דרך נוספת שבה מעמד הביניים נשחק".