אריה דרעי צריך להרכין ראש ולהכות על חטא

עוד לפני שפרצה המחאה החברתית, אריה דרעי כבר נהפך לכוכב החדש-ישן של המערכת הפוליטית - הסקרים ניבאו 7-9 מנדטים למפלגה בראשותו, ורבים בישראל האמינו כי הוא האיש שיכול לאחד את העם, להנהיג את ישראל ואולי אפילו להביא את המשיח. יש לשער שלאחר המחאה החברתית שיעור התומכים בו רק עלה. אבל האם דרעי ראוי לאמון הזה? לא בטוח.

הפעם לא נדבר על דרעי שהורשע בעבירות שיש עמן קלון, לא על דרעי שמחובר בקשרים הדוקים לפוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן וחיים רמון, וששמו הוזכר כמי שמיודד עם אילי הון שכיכבו בכותרות מדורי הפלילים בעיתונות.

הפעם נדבר על השיטה הישנה - של דאגה לקבוצות סקטוריאליות ולקבוצות לחץ - שאותה מייצג דרעי טוב מכולם. בשנות ה-80 וה-90 היה זה דרעי שידע כיצד לדאוג לקבוצת הבוחרים שאותה הוא מייצג, ולזנוח את כל השאר. זו לא היתה סתם דאגה סקטוריאלית, שייתכן כי היתה לגיטימית באותם ימים של אפליה. הבעיה האמיתית היא שכיום, במבט לאחור, מתברר שדרעי לא באמת דאג לאוכלוסיות שאותן הוא ייצג. הנרטיב של דרעי היה "להחזיר עטרה ליושנה" - כלומר, להעלות את קרנה של יהדות המזרח ולקחת את הבכורה מיהדות אשכנז. במסגרת זאת, הוא הקים את מוסדות החינוך והתרבות של ש"ס, שמונים כיום עשרות אלפי תלמידים, והשתמש בכוחו ובכישרונו הפוליטי כדי להשיג עבורתם תקציבים שמנים.

אבל במקום למצוא את הייחודיות של בני עדות המזרח, שהיו באותה תקופה מסורתיים-דתיים ודגלו בהשתלבות במוסדות המדינה ובתעסוקה, דרעי - בהוראת רבניו - פשוט רצה לחקות את האשכנזים: רשת החינוך של ש"ס אימצה את אורחות החיים החרדיים, שכוללים הסתגרות, היבדלות והפניית עורף למוסדות המדינה.

בכך, למעשה, חתום דרעי על הגידול העצום של החברה החרדית-ספרדית, על חשבון החברה הדתית והמסורתית. רבים מבני עדות המזרח שלמדו במוסדות של ש"ס הצטרפו - לפעמים בעל כורחם בשל אילוץ כלכלי - לקבוצת הלומדים, במקום לרכוש השכלה ולעבוד. נכון, ברשת החינוך של ש"ס אמנם יש לימודי ליבה, אבל אלה מסתיימים בכיתה ח', ומשם מועברים מרבית התלמידים לישיבות קטנות - שבהן אין אפילו דקה אחת של לימודי חול. את ההשלכות של המהלך הזה אפשר לראות כיום בכל נתון סטטיסטי שמצביע על שיעור גבוה של חרדים בלתי מועסקים הסובלים משיעורי עוני גבוהים.

בכל שורת הנאומים והראיונות של דרעי בתקופה האחרונה הוא לא ממש דיבר על התנהלותו בעבר. הוא ניסה להציג עצמו כמנהיג חברתי שיכול לאחד את העם, העדיף לקרוא להקמת ממשלת אחדות לאומית וציטט פסוקים מהמקורות על צדק חברתי. קשה היה להבין ממנו מהי המדיניות הכלכלית שהוא רואה לנגד עיניו בכלל, ובעיקר - הוא לא הזכיר ולו במלה את השינוי המהותי שצריכה לעבור החברה שממנה הוא בא. הוא כמובן גם לא התייחס לעשרות אלפי התלמידים שעברו תחת ידיו ומתקשים כיום לסגור את החודש, כי מישהו החליט לא לתת להם חכה.

אם דרעי רוצה להפוך למנהיג פוליטי שבאמת יוביל לערכים של צדק חברתי וצמצום הפערים החברתיים, הוא צריך להרכין את ראשו ולהכות על חטא. במו ידיו הוא הקים תנועה פוליטית שהעמיקה את הפערים החברתיים בישראל.

כאדם שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומאהדה תקשורתית, דרעי יכול להפוך כיום את התמונה ולהירתם למהלך שישלב את האוכלוסייה החרדית בכלכלה ובתעסוקה. השאלה היא אם יהיה לו מספיק אומץ אישי ופוליטי להיות אריה דרעי חדש - ולא רק נואם כיכרות כריזמטי.