הרופאים הציבו את המדינה עם גבה לקיר
במקום לנסות להשפיע על הממשלה הרופאים והמוחים הפכו למקבלי ההחלטות בעצמם
הרופאים ממשיכים במאבקם נגד הסכם השכר שנחתם בין הארגון היציג שלהם למדינה. מאות מתמחים, כולם ממחלקות מבוקשות בבתי חולים במרכז, הודיעו כי יתפטרו בעוד חודש - לאחר שבית הדין הארצי לעבודה קבע כי ההתפטרות הקודמת שלהם היתה לא חוקית.
אל המתמחים מאיימים להצטרף עתה מומחים, שגם הם עלולים לפרוש בהמוניהם בקרוב. לא ניתן לחייב איש לעבוד בעבודה שאינו רוצה בה, מה שאומר שבתי החולים במרכז עלולים להתרוקן בעוד חודש מרופאיהם. מה תעשה המדינה עם בתי חולים מושבתים מאונס? אפשרויות התגובה שלה הן מצומצמות. הרופאים, בפועל, הציבו את המדינה עם גבה לקיר.
כל זה קורה, נזכיר, לאחר שבעה חודשים של משא ומתן בין המדינה לנציגות הרופאים, וחודש לאחר שנחתם הסכם שכר קיבוצי מחייב. זהו הסכם בעל מעמד חוקי, החל על כל הרופאים במדינה. אבל מבחינת הרופאים, קיומו אינו מעלה ואינו מוריד. הם מסרבים לקבל את ההסכם, וטוענים כי הארגון היציג חתם בשמם על הסכם גרוע. מאחר שההסכם אינו מקובל עליהם, הם דורשים לבטל אותו - ולפתוח את כל המשא ומתן על שכר הרופאים מחדש.
הארגון היציג של הרופאים עומד מאחורי ההסכם החתום (וכמוהו גם הרופאים בפריפריה, שההסכם היטיב עמם מאוד על חשבון הרופאים במרכז), ולכן לא ברורה מהות הדרישה לפתוח את ההסכם. מי ינהל את המשא ומתן אם ייפתח ובאיזו סמכות, עד כמה ועד מתי? איזה תוקף יהיה להסכם שיגיע אליו?
באווירת המחאה החברתית הנוכחית, שבה המוחים ברחוב מכתיבים מהלכים לממשלה, דרישת הרופאים נשמעת כמו עוד מימוש של דמוקרטיה ייצוגית - העם אומר את דברו, וההנהגה שומעת ומיישמת. בפועל, מה שמציעים הרופאים (והקיצוניים שבקרב מנהיגי המחאה החברתית) הוא ההפך המוחלט מדמוקרטיה ייצוגית, מאחר שהוא הפרת ההסכמים שעליהם היא מושתתת.
דרישת הרופאים שקולה לכך שהבוחר הישראלי, מאוכזב מהתפקוד של נבחריו בכנסת, יודיע כי החקיקה שלהם גרועה ולכן הוא מסרב לקבלה ודורש לבצע בעצמו חקיקה חדשה. מדינה דמוקרטית לא יכולה לעמוד במצב כזה. זאת לא תהיה דמוקרטיה, אלא אנרכיה.
הכללים הדמוקרטיים קובעים כי העם בוחר, ונבחריו מחוקקים. אם הנבחרים מועלים בתפקידם, העם מחליף אותם בבחירות. לכל היותר, העם יכול למחות בתקופה שבין מערכות בחירות, כדי להשפיע על ההחלטות המתקבלות על ידי הכנסת. אבל העם אינו מסרב להכיר בסמכותה של הכנסת לחוקק, וגם אינו מחליף את הכנסת, סתם כך כי מתחשק לו, בלי לערוך בחירות מסודרות. זאת הדרך שבה מדינה דמוקרטית ייצוגית עובדת.
מסיבה זו מאבק הרופאים כיום הוא מאבק מסוכן ולא לגיטימי. זהו מאבק שמאיים לפורר את מערכת יחסי העבודה בישראל, ולדרדרה לכדי אנרכיה מוחלטת. גם אם הרופאים צודקים, והסכם השכר שנחתם הוא הסכם גרוע, זהו ההסכם המחייב על פי חוק - ואין בלתו.
הדרישה של הרופאים כי הסכם השכר ייפתח מחדש לא תוכל להיענות על ידי המדינה מאחר שמשמעות היענות כזו תהיה שאין יותר תוקף להסכמי שכר. פתיחת ההסכם תביא לכך שמעתה והלאה כל הסכם שכר יהיה בבחינת המלצה בלתי מחייבת - רף תחתון שעליו מוסיפים העובדים עוד ועוד דרישות. בהעדר הנהגה מחייבת, המסוגלת לחתום על הסכם ולאכוף אותו, כל קבוצת עובדים תוכל לטרפד הסכם חתום מאחר שאינו נראה לה - וכך כל מערכת יחסי העבודה במדינה תיכנס לסחרור.
הרופאים מחזיקים את האצבע על השאלטר של מערכת הבריאות והמדינה לא תוכל לעמוד בסחרור כזה. האפשרות כי בתי החולים יושבתו לחודשים ארוכים, מאחר שהרופאים מסוכסכים ומפולגים ולא מצליחים לקבל את מרות ההנהגה שלהם, היא חמורה מכדי שהמדינה תוכל להסכים לה. למדינה לא תהיה ברירה אלא להתגונן - האפשרות של בוררות חובה כמוצא לסכסוכי עבודה בשירותים חיוניים תיהפך למוצא האחרון. אם הרופאים לא מסוגלים לחתום על הסכם ולכבד אותו, ואם הם מסוגלים להשבית מערכת חיונית כמו מערכת הבריאות גם לאחר שנחתם עמם הסכם, אז כנראה שאין ברירה אלא למנוע מהם את זכות השביתה.
מאבק הרופאים הוא חלק ממשבר ההנהגה הסוחף את מדינת ישראל בשנה האחרונה. חוסר האמון בהנהגה נהפך חמור עד כדי כך שהגיע גם לשורות ארגוני העובדים. הסירוב של חלק ממנהיגי המחאה לקבל את הזכות של הממשלה למנות ועדת מומחים (ועדת טרכטנברג), שתנסה לענות לדרישות המחאה, זהה לסירוב של הרופאים לקבל את הסכם השכר שנחתם על ידם. בשני המקרים, הרחוב, שמעלה תביעות צודקות לגבי תהליכי קבלת ההחלטות, מבלבל בין אמצעי למטרה: במקום לנסות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות, הוא הופך את עצמו למקבל ההחלטות במקומם. הרחוב מסרב להכיר בזכותם של ראשי המדינה או ראשי האיגוד המקצועי לקבל החלטות, ובכך הוא מוביל את כולנו לאנרכיה.
הגיע הזמן לשים לכך סוף. זכותו, ואף חובתו האזרחית, של הרחוב למחות - אבל אל לו לפגוע באושיות השלטון. לרופאים יש שלטון - ההסתדרות הרפואית. השלטון שלהם חתם בשמם על הסכם שכר. בין אם הם אוהבים את ההסכם ובין אם לא, הם מחויבים לו. כל ערעור על כך פוגע באיתנותה של מדינת ישראל, והוא בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".