מילון פיננסי ליושבי האוהלים

למה דווקא רוטשילד? הצעירים שיזמו את המחאה החברתית החשובה ביותר בישראל זה שנים, יכלו לבחור להתמקם במקומות אחרים בעיר שלעולם אינה ישנה.

אבל אם כבר נבחרה השדרה על שמו של הברון דה רוטשילד כסמל למאבק, ראוי שתושבי האוהלים יידעו שהם יושבים בסיטי הפיננסי של ישראל, המקום שבו נפגשים האנשים שמחזיקים, מנהלים ומחלקים ביניהם את הכסף של המדינה.

כשירות למפגינים, הנה מילון כיס בסיסי למונחי פיננסים בקיץ 2011.

איגרת חוב: נייר שעליו כתוב "איגרת חוב", אשר נותן הטייקון המצוי לציבור בתמורה להלוואה שאותה הוא לא מתכוון להחזיר. אם העסקים יישאו פרי, הוא יגלגל את ההלוואה פעם אחר פעם עד שיילך לעולמו בשיבה טובה ועד שילדיו יתמקמו סופית בלונדון. ואם העסקים לא כל כך טובים? ע"ע "תספורת".

בורסה: שוק ההון הוא מקום שבו נפגשים טייקונים ובעלי חברות המחפשים לקחת כסף, עם חוסכים שמעוניינים להשקיע אותו. הבורסה היא המקום שבו הדבר הזה קורה בפועל, ושבו מתווכים מחליפים זה עם זה את ניירות הערך שבעלי החברות מכרו לציבור. זה מה שאמור להיות. בפועל, שוק ההון והבורסה הם מנגנון מתוחכם שבו לוקחים כסף ממשקיעים רבים ללא קשרים ומידע, ומעבירים אותו אל עשירים מעטים שיודעים איך השיטה עובדת ואיך לתחמן אותה.

דירקטור: אדם שיושב במועצת המנהלים של חברה, ואמור להשתתף בניווט האסטרטגיה העסקית שלה. יש כל מיני סוגים של דירקטורים - יושב הראש, דירקטור רגיל, דירקטור מטעם הציבור - אבל אין הבדל מהותי ביניהם. כולם נבחרים על ידי בעל השליטה, ומכיוון שהם מקבלים בזכותו כבוד, אלפי שקלים לכל ישיבה וכניסה למועדון האנשים החשובים - הם עושים בדיוק את מה שהוא רוצה שיעשו. דירקטורים דומים לפטריות: הדרך הנכונה לגדל אותם היא לשמור אותם בחושך ולהזינם בחומר דישון.

מוסדיים: גופים ואנשים העובדים בהם, שמנהלים את כספי הפנסיה והחסכונות ארוכי הטווח של המשקיעים הקטנים, באמצעות ארגונים עם שמות כמו "קופת גמל" (שלא משמשת לגמלאות), "קרן השתלמות" (שלא עוסקת בהשתלמות), ו"פוליסות משתתפות בחברת ביטוח" (שאין להן קשר לביטוח). המוסדיים אמורים לעבוד אצל המשקיעים ולדאוג לכספם, אבל במציאות הם משרתים של בעלי השליטה בחברות המעסיקות אותם - הטייקונים שאצלם כספי הציבור מושקעים.

מניה: תעודת בעלות בחברה מסחרית, חברה פיננסית, רעיון, קידוח נפט או שלד בורסאי שאין בו דבר. מי שמחזיק בהכי הרבה מניות הוא זה שמקבל את "הניהול". כלומר: הזכות לקחת שכר תלוש מההיגיון, למנות את בני משפחתו לסמנכ"לים, לבחור את המזכירה על פי נטיותיו ובאופן כללי לבזוז את החברה ככל שניתן במסגרת החוק. את המשקיע הקטן שמחזיק במניות בודדות, המניה לא מזכה בדבר (חוץ מתשלום דיווידנד, אבל זה כסף קטן שיש עליו מס). מניות הן נייר ערך שבעל השליטה וחבריו יודעים מתי לקנות ולמכור, באמצעות מידע פנים שיש להם. ולכן באופן מובנה המשקיע הקטן יקנה אותם ביוקר וימכור אותם בזול.

ספקולנטים: אנשים שמטרתם לקנות משהו עכשיו במחיר מסוים, ולמכור אותו במחיר גבוה יותר, אם אפשר כבר מחר. משקיעים לטווח ארוך הם ספקולנטים שלא הצליחו בדרכם, ונתקעו עם הסחורה. טייקונים שקונים חברות הם ספקולנטים. ברוקרים הם ספקולנטים שמשחקים עם כספי החברה. בנקים עושים ספקולציות עם כספי המפקידים ורוכשי דירות הם לא סתם ספקולנטים, אלא כאלה שמהמרים במינוף גבוה במיוחד. מי אינו ספקולנט? המסכנים שאין להם כסף.

צמיחה: עלייה בתוצר של המשק כתוצאה מעלייה בפעילות הכלכלית ובערך המוסף המיוצר על ידי כלל הפרטים הפועלים בו. הצמיחה מתחלקת כך: הערך המוסף זורם לעד 5,000 משפחות של בעלי הון, דירקטורים, מוסדיים, חברי ועדים ומקורבים לשלטון, ולנותני השירותים שלהם. שאר משקי הבית מקבלים בדיוק טיפה פחות ממה שהם קיבלו בשנה שעברה.

תספורת: יש הסבורים שתספורת היא אירוע שבו טייקון מחזיר לציבור פחות ממה שהוא לווה, בחסות משקיעים מוסדיים הנאמנים לו ולטייקונים אחרים. זו ראייה צרה של המציאות. כל אחד הרי יודע שעושר ונוחות כלכלית מנוונים את החושים, משחיתים את הנשמה וגורמים לצריכת קלוריות מוגברת ולעלייה במשקל. למעשה, התספורת היא מנגנון חיוני שהטייקונים מפעילים לטובת הציבור, כדי שיישאר רזה, רעב וינהל אורח חיים פעיל. למשל: הליכה מרובה, שינה באוהלים, ותרגילי פלג גוף עליון בעת הפגנות מחאה.