אצבע על השכר

הממונה על השכר באוצר כנראה שכח מי משלם לו משכורת • למה שכר הבכירים לא רק אינו מוסרי, אלא גם פוגע בשירות • ומשטרת המחשבות עושה עלייה • וכמובן – הספינים והצדיקים • סיכום שבוע בכלכלה

אצבע משולשת
אצבע משולשת | צילום: GettyImages/אימג'בנק

יש פקיד בכיר באוצר ואילן לוין שמו, שמשמש בתפקיד הממונה על השכר. בשבועיים האחרונים, ראינו מה חושב לוין על זכויות העובדים. לפני כשבוע וחצי, לפני סיום שביתת העובדים הסוציאליים, הוא אמר שיש לבטל את זכות השביתה, כי היא מפריעה לעבוד. לפני כשנה, הוא אמר שצריך לשקול לבטל את שכר המינימום, כי הוא פוגע ב"צמיחה".

 

כלומר, אילן לוין הוא לא עובד ציבור; הוא שכיר של בעלי ההון שבמקרה, ובאופן זמני, נמצא במשרה ממשלתית. שמתם לב, אגב, שמשרד האוצר חובב הקיצוצים אף פעם לא מציע לקצץ את מספר העובדים במשרד האוצר?

 

לוין הרוויח ב-2009 35,486 ₪ בממוצע. השבוע הוא אמר על שביתת הרופאים - שלא שבתו מזה עשור, ושהתחייבו לא לשבות במשך עשור, דבר שנוצל מיד על ידי האוצר כדי לתקוע אותם - שהשכר שלהם "בסדר גמור". השכר הממוצע בקרב הרופאים נע סביב ה-22 אלף, והוא - כמו כל ממוצע - שקלול בין שכר המנהלים הבכירים ושכר הרופאים שבמשמרת.

 

רופא ממוצע אמיתי מרוויח משהו כמו 7,000 ועובד שעות לא סבירות. אבל אפילו אם ניקח את ממוצע השכר הרשמי, לא ברור למה לוין חושב שמישהו שמרוויח 66% ממנו ועובד הרבה יותר מרוויח שכר "טוב".

 

 

לפעמים, חגיגת (השכר) נמשכת

מעבר לזה, אמר לוין עוד אמירה מרתיחה: אם הם לא מסתדרים עם השכר שלהם, הוא אמר, הרופאים תמיד יכולים לעבוד בשתי משרות. ככה נראית המדינה האידיאלית של הממונה על השכר: מדינה שאין בה זכות שביתה, שאין בה שכר מינימום, ושאנשים עובדים בה בשתי משרות כדי לשרוד. הבעיה היא לא אילן לוין: זכותם של אנשים (ודאי אם הם כלכלנים, שמחקרים כבר הוכיחו שהם פחות אמפתיים מאנשים נורמליים) להיות בהמות סוציופתיות. הבעיה היא בזה שאנחנו משלמים לו משכורת.

 

חגיגת החזירות של שכר הבכירים נמשכה גם השנה, כאשר כבר אי אפשר יותר להעמיד פנים שיש קשר בין תפקודו של הבכיר ובין הכספים שהוא מקבל. לזה יש השפעה חד משמעית על החברה: כשמנכ"ל אורנג' מקבל סכומים שלא היו מביישים שייח' סעודי, לחברה אין ברירה אלא לצמצם את השירותים שהיא מציעה - אחרי הכל, המנכ"ל כבר ברח עם הכסף והחברה צריכה להראות מאזן חיובי. לא פלא, אם כן, שהלקוחות רותחים. ואורנג' היא רק דוגמא לחברה שמשתמשת במשאב ציבורי - תדרים - שהפנימה את הרעיון ששכר הבכירים עומד לפני שירות ללקוח. הלקוח תמיד צודק? לא בשיטה העסקית החדשה.

 

הממשלה, כמובן, נמצאת בידיהם של בעלי ההון, ועל כן היא לעולם לא תנקוט צעדים בנושא, כמו החוק הסביר מאד שמנסה שלי יחימוביץ' להעביר, שקובע ששכר המנכ"ל לא יהיה גבוה יותר מפי 50 משכר העובד הזוטר ביותר בחברה. אפשר היה לחשוב ששכרם של 50 עובדים יספיק לחזירונים שלנו, אבל מסתבר שלא זה המצב.

כשמנכ"ל אורנג' מקבל סכומים שלא היו מביישים שייח' סעודי, לחברה אין ברירה אלא לצמצם את השירותים שהיא מציעה. לא פלא, אם כן, שהלקוחות רותחים. ואורנג' היא רק דוגמא לחברה שמשתמשת במשאב ציבורי - תדרים - שהפנימה את הרעיון ששכר הבכירים עומד לפני שירות ללקוח. הלקוח תמיד צודק? לא בשיטה העסקית החדשה

ספין השבוע: רינת קרן הרמן

היועצת הארגונית הזו פרסמה מאמר ב-ynet, בו היא קוראת למעסיקים להמנע מלשכור את שירותיהם של אנשים פסימיים, שלדבריה לא מועילים לארגון, במיוחד אם יש להם נטיה להבעת ביקורת. קרן הרמן קוראת למעשה להרעבתם של אנשים בשל מה שהיא רואה כפשע מחשבה - הם לא מקבלים מיד את דבר האל - סליחה, דבר הבוס - כנעשה ונשמע; יש להם חוצפה לחשוב אחרת. אז שימותו, הכלבים. והכל בשם דת השוק.

 

הספר Bright-Sided של ברברה אהרנרייך כבר הראה איך הפכה האופטימיות הכפויה לכלי של מנהלים נגד עובדים. עכשיו מנסה קרן הרמן לייבא את האידיאולוגיה המזיקה הזו גם לישראל, תוך שהיא מציינת שאי אפשר לשנות את טבעו של אדם. כלומר, אין טע לתת ג'וב לפסימיסט, כי הוא לעולם לא יהיה אופטימיסט. מרשים.

צדיק השבוע: בית הדין לעבודה

בית הדין דחה השבוע בקשה של חברת שמירה, ב.ג. מוקד אבטחה, לדחות תביעה יצוגית נגדה שהגישה עובדת שהחברה דפקה. החברה טענה שהיא כבר הגיעה להסדר עם ההסתדרות; בית המשפט מצא שההסדר פחות טוב לעובדים מאשר התביעה הייצוגית, והורה להמשיך בתביעה. בית המשפט גם רמז שהחברה מיהרה להגיע להסכם עם ההסתדרות רק כדי לסתום את הגולל על התביעה, והבהיר שהטריקים האלה לא מקובלים עליו.