מחקר: כסף דווקא יכול לקנות אושר

הרעיון שכסף לא יכול לקנות אושר הוא פופולרי מאוד - בעיקר בקרב אירופאים, שסבורים כי כלכלות השוק החופשי המתמקדות בצמיחה פועלות בנתיב שגוי. הם יכולים לשאוב נחמה ממחקר של ריצ'רד איסטרלין, מרצה לכלכלה באוניברסיטת דרום קליפורניה, שנבר בנתונים משנות ה-70 ומצא מתאם רופף בין כסף לאושר.

אף שנמצא מתאם גבוה בין ההכנסה ובין האושר האישי בתוך המדינות, נראה כי אין קשר בין השניים כשהם נמדדים לאורך זמן או בין מדינות שונות. הדבר זכה לכינוי "פרדוקס איסטרלין". איסטרלין סבר שהאושר האישי אינו תלויה בהכנסה האבסולוטית, אלא היחסית: אנשים חשים אומללים לא משום שהם עניים, אלא מאחר שהם בתחתית הסולם המסוים שבו הם נמצאים.

ואולם מחקרים עדכניים יותר מראים כי בשעה שהמתאם בין הכנסה לאושר לאורך זמן נותר נמוך, הוא גבוה בהשוואה בין מדינות. לפי וולפרס, המתאם לא היה ברור בעבר עקב חוסר בנתונים. לדבריו, "יש נטייה לבלבל בין היעדר נתונים לגבי טענה מסוימת לבין הוכחה להיעדרותה".

כיום ניתן למצוא נתונים לגבי השפעת ההכנסה על האושר כמעט בכל מקום בעולם. בחלק מהמדינות (דרום אפריקה ורוסיה לדוגמה) המתאם קרוב יותר מבאחרות כמו בריטניה ויפן, אך המתאם קיים בכל מקום.

ההבדלים בין רמות שביעות הרצון במדינות שונות הם עצומים. מדינות הנמצאות בראש הטבלה - כולן מפותחות - זכו לציונים של 8-10 בסולם של 1-10; מדינות שנמצאות בתחתית - רובן אפריקאיות, אך גם האיטי ועיראק זוכות, שלא במפתיע, לנוכחות - מגיעות לרמות שנעות סביב 3.

אף שהמדינות העשירות יותר הן בבירור מאושרות יותר, המתאם אינו מושלם - מה שמעיד על כך שיש גורמים נוספים, תרבותיים בעיקר, שמשפיעים על התוצאות. מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה זוכות לדירוגים דומים, מלבד מספר יוצאות דופן כמו פורטוגל העגומה.

האסיאתים נוטים להיות פחות מאושרים ממה שניתן לשער מרמת ההכנסה שלהם, והסקנדינווים נוטים להיות מאושרים יותר מרמות ההכנסה שלהם. בהונג קונג ובדנמרק, לדוגמה, רמות ההכנסה דומות, לפי שווי כוח הקנייה; ואולם רמת שביעות הרצון של תושבי הונג קונג היא 5.5, ובדנמרק היא 8. מדינות אמריקה הלטינית עליזות, ומדינות ברית המועצות לשעבר אומללות במיוחד. המקום העצוב בעולם, ביחס לרמת ההכנסה לנפש, הוא בולגריה.