כאן עושקים בכיף

אחת התופעות המשונות של 40 השנה האחרונות היא עלייתה של כת המנכ"ל. על פי התפיסה הזו, מנכ"לי חברות הם, מעצם קיומם, נזר הבריאה. מעצם הפיכתם למנכ"לים, הם יודעים יותר, חכמים יותר, ועל כן גם שווים הרבה יותר מהעובדים שלהם. הם לא צריכים להבין בייצור; הם צריכים להבין באמנות המיסטית של ניהול, שהכללים שלה מאפשרים ניהול של כל דבר, ממעבדה גרעינית ועד סנדלריה.

דו"ח של בנק ישראל שפורסם השבוע מצא כמה נקודות מעניינות. קודם כל, שכרם של המנכ"לים בחברות הציבוריות בישראל הוכפל ב-15 השנים האחרונות, והגיע לכ-2.5 מיליוני שקלים בממוצע. מטבע הדברים, מנכ"לים בבנקים ובמוסדות כלכליים אחרים לוקחים הביתה יותר.

הנתון המעניין ביותר היה שאם במהלך המשבר הכלכלי בתחילת העשור, המשבר של האינתיפאדה השניה, עוד היה קשר כלשהו בין שכר המנכ"לים ובין תפקודה של החברה - אם שווי החברה ירד, כך גם שכר המנכ"ל, אם כי פחות מהצפוי - הרי שבחמש השנים האחרונות אין כל קשר כזה. המניות של החברה יכולות לעלות, לרדת, להתאבד, להגר לבוליוויה - השכר של המנכ"ל ימשיך להמריא. כמו כן, מנהלים נוטים לנטוש את החברה כשהיא בשיאה, כדי שיוכלו להציג נתונים נאים לקראת הג'וב הבא שלהם, כנראה מתוך הנחה שאף אחד לא יבדוק ויגלה שהחברה התרסקה שעתיים אחרי שהוא הפעיל את כסא המפלט שלו.

אם פעם המטרה היתה התאגיד, שרידותו, המשכיותו, הרי שעכשיו עומד במרכז לא התאגיד - אלא המנכ"ל שלו. אחריו המבול. ואת כל זה מאפשרים חברי הדירקטוריון, שגם הם רוצים יום אחד להיות המנכ"לים, שהופכים את עקרון שליטת המשקיעים ובעלי המניות בחברה לבדיחה, ומצביעים אוטומטית בעד העלאות שכר

העובדה היא שבניגוד לבנקים באירופה או אפילו בארה"ב, פשוט לא שווה להפקיד כסף בבנק ישראלי. הסיבה היחידה שאנשים עושים זאת היא כי חשבון בנק הפך לפרט קיום הכרחי - קשה מאד לקבל משכורת בלעדיו, ועל אשראי אין מה לדבר. כפי שחברות הסלולר בישראל גדולות על הציבור, כך גם הבנקים: הם חזקים הרבה יותר מדי

צדיק השבוע: בית המשפט העליון

בית המשפט העליו זרק השבוע מכל המדרגות את עתירת הבולשיט של העמותה לקידום דרך אחרת, שטענה שמשום שרעייתו של פרופ' ששינסקי היא חלק מההנהלה של הקרן החדשה לישראל, הוא פסול מלעסוק בנושאי תמלוגי הגז. העמותה תפצה את ששינסקי ב-15 אלף ₪ ותשלם עוד 35 אלפי שקלים על עתירת הסרק שלה. לא עבד הפעם, תשובה. נסה בדרך מטומטמת פחות.