משלמים בריבית דה ריבית דה ריבית דה ריבית

בשנתיים האחרונות, ניסה נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לבלום כמיטב יכולתו את שקיעתו של מחיר הדולר. לשקיעה הזו יש סיבות אובייקטיביות מאד: המגפה שהכלכלה האמריקנית טרם התאוששה ממנה. כדי לבלום את הירידה, פישר רכש כ-38 מיליארדי דולרים. הירידה לא נעצרה, למרות הכל, והשבוע הודה בכך פישר כאשר העלה את הריבית, אותה שמר נמוכה לצורך כך. המלחמה של פישר עלתה לבנק ישראל, מדווח כלכליסט, בהפסד מצטבר של 1.7 מיליארדי שקלים. שזה לא בדיוק כסף קטן.

 

מי היה צריך את כל זה? היצואנים הישראלים, שהפיכתו של השקל לחזק יותר היתה פוגעת ביכולת היצוא שלהם. כדי לשמור על החלק הקטן יחסית הזה של האוכלוסיה מפני הכוח המיסטי שמאמיני כת הכלכלה מכנים היד הנעלמה של השוק, דפק בנק ישראל עד העצם את שאר האוכלוסיה, שמעבר לכך שהיא הפסידה - כבעלים של בנק ישראל - 1.7 מיליארד, היא גם היתה נהנית משמעותית משקל חזק.

 

ככה זה. היד הנעלמה היא רוח רפאים מקודשת, כל זמן שהיא פועלת לצד החזקים. כשהיא מתחילה לפנות נגדם, יודעים היטב איך לכופף אותה. והעלאת הריבית של פישר היא רק התחלת הבלגאן.

אפילו הירדנים והמצרים יוצאים למהומות לחם

העלאת הריבית מצד פישר, וההערכות הן שזו לא תהיה העלאת הריבית היחידה ב-2010, כבר החלה להעלות את תשלום המשכנתאות של חלק ניכר מהישראלים. מי שסמך על כך שהריבית תישאר ברמה הלא ריאלית שלה, כפי שהיתה בשנתיים האחרונות, הולך לגלות בקרוב שההוצאות החודשיות שלו יעלו יותר ממה שחשב. הורדת הריבית, אמרו בבנק ישראל, מיועדת גם כדי לחורר את בועת הנדל"ן. עד שזה יקרה - ואם אכן מדובר בבועה ולא במחסור אמיתי בדירות, במיוחד דירות להשכרה - הרבה אנשים ישלמו.

 

לאותם אנשים, ולמעשה לרובנו, מומלץ להתענג על החג האחרון שמתחיל היום, כי אחרי החגים תגיע העלאה ניכרת של מחירי מוצרי המזון, שנדחתה עד לאחריהם. כזכור, עניים מוציאים אחוז גבוה משמעותית יותר מזה של עשירים על מוצרי מזון. הם עומדים להדפק שוב, ובמשרד האוצר - שלא מוכן, עבורם, לכופף קצת את היד הנעלמה באיזו סובסידיה - כנראה חושבים שהם כבר התרגלו להדפק, אז הם לא ירגישו.

 

והאמת, בהתחשב בכך שבישראל לא היו, מאז 2003 - שנת השחיטה הגדולה של בנימין נתניהו כשר אוצר - הפגנות כלכליות רציניות, ובהתחשב בכך שמעולם לא היו כאן מהומות כלכליות (לעזאזל, אפילו הירדנים והמצרים יוצאים למהומות לחם, ואני אפילו לא מדבר על האירופאים), כנראה שבאוצר צודקים.

 

כשאומרים לכם ששוק המניות הוא רציונלי, זכרו שוב את האסיפה של גבעות. רוב המסחר במניות נעשה תוך מחסור במידע הכרחי, ולעיתים קרובות אמוציות מחליפות את החשיבה. מי שחתום על התגלית הזו הם חתני פרס נובל ישראלים. אולי אפשר היה לצפות שבמדינה שלהם העובדה הזו תופנם. ואולי, בהתחשב בטבע האדם, גם זה היה מוגזם

השועל והכרם, גרסת גבעות

העניין הוא שחלק ניכר מן המשקיעים של גבעות הם שכירים. הם לא אנשי מניות מקצועיים, ודאי לא אנשים בעלי נסיון גיאולוגי. הם הקשיבו לדבריו של לוסקין, שהבטיח שבבאר של החברה יש פי חמש יותר נפט מכפי שדווח, כאחוזי אמוק. למה הם עשו זאת? כי הם כבר השקיעו כסף, כי הם כבר ציפו לרווחים, כי הם לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהם טעו ושהם הפסידו.

 

אנשים כאלה, אגב - כך אנו למדים מעוקצים למיניהם - הם בדיוק האנשים שימשכו משקיעים אחרים אל אותה המלכודת, כדי לפזר את ההפסד וכדי לומר לעצמם שהם לא היחידים שהפסידו.

 

כשאומרים לכם ששוק המניות הוא רציונלי, זכרו שוב את האסיפה של גבעות. רוב המסחר במניות נעשה תוך מחסור במידע הכרחי, ולעיתים קרובות אמוציות מחליפות את החשיבה. מי שחתום על התגלית הזו הם חתני פרס נובל ישראלים. אולי אפשר היה לצפות שבמדינה שלהם העובדה הזו תופנם. ואולי, בהתחשב בטבע האדם, גם זה היה מוגזם.

ספין השבוע: העוקץ המשפחתי

משפחה מסוימת, ששמה לא הותר לפרסום, היא היא האחראית לספין השבועי. כלכליסט חשף שאם המשפחה שכנעה את האב להעביר את הדירה על שם הבת, כדי להמנע מעיקול ותשלום מיסים. אחר כך התגרשה ממנו, ושתיהן נעלו את האב מחוץ לביתו. עכשיו הוא תובע. צריך חוצפה נדירה כדי להגיש תביעה משום שביצעת עבירה על החוק וניסית להונות את הרשויות, רק כדי לגלות שחוזה הוא אכן חוזה, אבל מסתבר שבישראל הדבר אפשרי. יצוין שהפרטים דלעיל, שפורסמו בכלכליסט, מהווים את גרסתו של האב. 

צדיק השבוע: סטנלי פישר

ובכל זאת, מילה טובה לנגיד פישר. העלאת הריבית היתה מנוגדת לצעדים הקודמים שנקט בהם, והוא נקט בה בכל זאת, כדי לנסות לבלום את האינפלציה. הוא עשה זאת למרות לחצים כבדים של הקהילה העסקית, שלראשונה הצטרף אליהם שר האוצר, יובל שטייניץ.

 

האחרון הרשה לעצמו להתערב באופן בוטה ופומבי בהחלטות הנגיד בנושא שעל פי חוק נתון לשיקולו הבלבדי, ונזכיר כאן שלא במקרה הנגיד הוא עצמאי ממשרד האוצר ומינויו טעון אישור של הכנסת; המטרה היא מוקד חשיבה כלכלית שלא יהיה תלוי בגחמותיו של שר האוצר.

 

לא כל אחד היה יכול, בו זמנית, גם לשנות כיוון וגם להתמודד עם שר האוצר. פישר דווקא כן.