אחורה פנה, קדימה צעד, נוס

בהשמע קול החצוצרות הישנות: לפני כחודש כתבנו כאן, שההישג היחיד של האוצר במאבקו בתקציב הבטחון בולע הכל, היה ההסכמה של משרד הבטחון להעלות את גיל הפנסיה של אנשי הקבע ל-47 במקום 42 כפי שהוא כעת. השמחה היתה, כמסתבר, מוקדמת.

עובדי משרד הבטחון ואנשי הקבע לא רק נהנים ממשכורות גבוהות ביחס ומפנסיה נדיבה במיוחד - על כך הם נוטים להגן בטענה שאנשי קבע עובדים מסביב לשעון, טענה שנכונה רק למיעוט קטן מקרבם, אלה המשרתים ביחידות קרביות - אלא גם מבונוס חסר תקדים: הם יכולים לפרוש בגיל 42, להתחיל את הקריירה השניה המפורסמת שלהם, ולהמשיך לקבל פנסיה שמנה. התוצאה של מבנה הפנסיה המעוות הזה היא שחלק גדול מתקציב הבטחון - יש אומרים, עד 60% - הולך לתשלומי פנסיה.

ההצלחה של האוצר לפני כחודש, על כן, נראתה מרשימה על פניה: דחיית גיל הפנסיה ל-47. אבל זה היה רק הדיון הראשון על התקציב, ובדרך אליו נאלץ האוצר לסגת צעד אחר צעד. בסופו של דבר, הוא הסכים לפשרה משפילה שקובעת שהיציאה לפנסיה תהיה בגיל 49, לא 42 - שנה אחת פחות ממה שרצה הצבא.

ואם זה לא היה מספיק, אז ההסכם בין האוצר לצבא קובע שהצבא יתארגן כראות עיניו בנושא, ובלבד שהסכם החדש ייכנס לתוקפו ב.... 2029. לצה"ל יש 19 שנה למזמז את ההסכמה הזו. בטח תהיה איזו מלחמה באמצע - סטטיסטית, יהיו שתיים - ואז משרד הבטחון יגיד שאי אפשר להוציא עכשיו אנשים לפנסיה, כשצריך לגרד את מה שנשאר מהסורים מהגדרות.

וככה זה יימשך: נוציא יותר ויותר כסף על מערכת הבטחון, ונקבל פחות ופחות תמורה ויותר גנרלים שהתככים מעניינים אותם יותר מתפקידם.

הסעיף הזה תמך במשרד האוצר. אי אפשר להשאיר אותו בלי קונטרה.

עיני עם שטייניץ: אחד השטיקים המסריחים ביותר של האוצר הוא חוק ההסדרים, ערימה של חוקים שאף אחד לא יודע מה בדיוק הם כוללים ושמאפשרים לאוצר לבצע הפיכות בלי דיון של ממש. הפטור של החרדים משירות צבאי? סעיף בחוק ההסדרים. ביטול חוק הדיור הציבורי? סעיף בחוק ההסדרים. צריך לקרוא לו, במיוחד עכשיו כשעברנו למשטר של תקציב דו שנתי, "חוק סירוס הציבור". לא במקרה יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, הודיע לאחרונה שהוא יילחם בו עד חורמה: ריבלין יודע שאם יהרוג את המפלצת הזו, שהוליד בחטא שמעון פרס בזמן המשבר האיום של 1984-1985, הוא יעשה את הצעד החשוב ביותר בתולדות הכנסת בשלושת העשורים האחרונים.

אחד הסוסים הטרויאניים שמגניב האוצר דרך חוק ההסדרים השנה הוא הארכת שבוע העבודה ל-52.5 שעות, עד 10.5 שעות עבודה מדי יום. כלומר, המעביד יוכל לדרוש מכל עובד עוד שעתיים עבודה ביום, דבר שעליו הוא משלם היום שעות נוספות.  בכל מדינה נורמלית, הנושא הזה היה כותרות ראשיות, זעקות שבר בפרלמנט והפגנות, אולי אפילו הפגנות אלימות. פה זה סעיף נשכח בחוק שאף אחד לא קורא.

מה שגרוע יותר מכך, הוא העובדה שההסתדרות מסייעת בשקט לאוצר במהלך הזה, במקום לבלום אותו, תמורת... לא ברור מה, בעצם, אבל העובדים ודאי לא ירוויחו. ב"עבודה שחורה", בלוג שתמיד שווה לקרוא, לא מהססים להגדיר את המהלך הזה כבגידה של עופר עיני בציבור העובדים. והאמת היא שקשה לחשוב על הגדרה הולמת יותר.

נבלי השבוע: הפורום למען ארץ ישראל ומפעיליו הסמויים. בשבוע שעבר יצא ה"פורום", ארגון סטודנטים שלא משך עד אז יותר מדי כותרות, בקמפיין נגד העלאת תמלוגי הגז שכוון לכאורה נגד הקרן החדשה לישראל. הקמפיין עלה כשני מיליון שקל, סכום שפורום סטודנטים בדרך כלל מתקשה לגייס. יו"ר הארגון, רנן שוורצמן, נבהל תוך כמה זמן מהרעש שנוצר ואמר שהקמפיין נערך שלא על דעתו ושלא בהסכמתו; ארגוני הפרסום שמאחורי הקמפיין הודיעו שימשיכו בו גם בלעדי ה"פורום", שככל הנראה שימש כארגון-קש למישהו. מי? עדיין לא יודעים, אבל עם סכומי הכסף הגדולים שנזרקים כאן, אף אחד לא יופתע אם יתברר שמדובר בתאגיד גז כלשהו, שהמוטו שלו הוא כנראה "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל".

צדיקת השבוע: השופטת דר' מיכל אגמון-גונן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שפסקה השבוע כי יש לפצות את המתגוררים באזור נתב"ג בחמישה מיליארדי שקלים בשל הנזק שנגרם לאורח חיים ולשמיעתם. אגמון-גונן נימקה את הפסיקה בכך שיש להכיר בזכותו של אדם לחיות ב"תנאים סביבתיים הולמים" - פסיקה ראשונה מסוגה בישראל.