מוגז טבעי: מה הייתם נותנים עבור הגז שעל חופי ישראל?

כתבנו לפני כמה שבועות על העובדה ששר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, התייצב דווקא לצד האוליגרך תשובה ולא לצד המדינה בשאלה כמה תמלוגים יצטרך האוליגרך להפריש למדינה. תשובה, בהתבסס על חוזה משנות החמישים, רוצה לשלם 10%; המדינה רוצה להתאים את החוזה למציאות ולגבות את 50% המקובלים. בינתיים נחלש מעמדו של תשובה עוד יותר, משהסתבר שהסיכוי למצוא גז לא גבוה כפי שהוא העריך, אלא נע סביב 50% - כלומר, שהטענה שלו, שאומרת שהוא כבר מצא גז ועכשיו אי אפשר לדרוש ממנו וכו', נופלת.

מילא זה. בשבוע האחרון אמר לנדאו, פעמיים, כי אם לבנון תתנגד לקידוחים של תשובה – לבנון טוענת שהמאגר נמצא בשטחה – הרי שעל ישראל להגן על המקום בנשק. כלומר, לדעת השר לנדאו על ישראל לצאת למלחמה שלישית עם לבנון בגלל מאגר גז – שלדעתו למדינה אסור לגבות ממנו גז ראוי.

עכשיו, כל אחת מהטענות הללו יכולה לעמוד בפני עצמה. לנדאו יכול לתפוס פוזה של גורילה, לנהום, להכות על החזה, ולהודיע שישראל תילחם על מחצבים ששייכים לה, לה ורק לה. הוא יכול, מצד שני, לומר שלמדינה אין זכות לגבות מיסים ראויים מהמקום ושהוא שייך בעצם לאוליגרך.

מה שאי אפשר לעשות, הוא לטעון את שני הדברים בו זמנית: גם לומר ש-90% מהמחצבים שייכים ליצחק תשובה וגם להודיע שבחורים ישראלים ישלמו עליהם בדמם. אם הם שייכים לתשובה, שיואיל וישכור חברת שמירה פרטית. אנחנו לא בעסק, תרתי משמע.

העובדה שלנדאו בכל זאת אמר את שתי ההצהרות – והעובדה שהתקשורת הכלכלית הישראלית, שדיווחה על שתיהן, לא הצליבה את הדיווחים ולא העמידה את ההצהרות זו לצד זו, שלא לדבר על כך שהיא לא טרחה לשאול אם העמדה הזו מקובלת על הממשלה כולה או שלנדאו מוציא אותנו למלחמה עם לבנון על דעת עצמו – מעידה על עומק הקפיטליזם החזירי שאנחנו שרויים בו. מה שמעביר אותנו ל...

הדרישות של אינטל, ההתכופפות של כולנו

חברת אינטל דורשת ממדינת ישראל מענק של 400 מיליוני דולרים, כתנאי לכך שתרחיב את המפעל שלה בעלות של 2.7 מיליארדי דולרים. כך דיווח השבוע כלכליסט.

לאורך השנים נתנה ישראל מענקים ביד רחבה לאינטל: 190 מיליוני דולרים ב-1980, 597 מיליוני דולרים ב-1999, ועוד 525 מיליונים ב-2005. אינטל, כידוע, היא לא חברה קשת יום: ברבעון האחרון היא גרפה רווח של 2.4 מיליארדי דולרים. ההוצאות שלה על שדרוג המפעל נחשבות, כמובן, להוצאות מוכרות ומורידות משמעותית את שיעור המס שהיא צריכה לשלם.

אינטל לא מאיימת לעזוב את ישראל – לא עוזבים כל כך מהר מפעלים שהיו בהם השקעות של מיליארדים רבים – אבל היחצ"נים שלה מציפים את הממשלה ואת התקשורת באיומים מרומזים. יש בישראל הרבה עסקים קטנים, שהתמיכה בהם קטנה לאין שיעור מזו שניתנת לענקים כמו אינטל – שמגיעים למדינה עם דרישות לסכומי עתק באופן סדרתי מדי חמש שנים בערך: 1999, 2005, 2010. מה יהיה ב-2015? אותו הדבר, סביר להניח, עם אותם האיומים. ואנחנו נבהל ונשלם, כמו תמיד.

ספין השבוע: שר האוצר, יובל שטייניץ

הטיל הלוגי מאלוהים וחזרה הודיע השבוע שבתקציב המדינה, "תקציב הבטחון קיבל אף 16, תקציב החינוך רק פייפר". הוא התבכיין ארוכות על כך שבישראל לא מבינים שגם חינוך וסביבה ותשתיות הם בטחון. הכל נכון, אבל, החבר שטייניץ – לא בחרנו אותך כדי להיות קיביצער. זה אולי יפתיע אותך, אבל אתה שר האוצר. אתה יודע, ההוא שחתום על התקציב. אתה חושב שמדובר בתקציב גרוע? שנה אותו. אתה לא יכול לשנות אותו? תתפטר ותתקוף אותו מבחוץ. אבל להעביר אותו וליילל תוך כדי – זה לא. עד כאן.

לינדון ג'ונסון אמר פעם, כשהתבקש להסביר מדוע הוא לא מפטר את ראש ה-FBI הוותיק מדי ג'יי אדגר הובר, שהוא "מעדיף אותו בתוך האוהל, משתין החוצה, מאשר מחוץ לאוהל, משתין פנימה". שטייניץ מייצג את השיטה הישראלית הייחודית: להיות בתוך האוהל ולהשתין פנימה.

צדיק השבוע: שר האוצר הקודם, רוני בר און

קצת קשה, אבל התואר הולך לשר האוצר הקודם, רוני "חברון" בר און. מול השליטה המוחלטת של הממשלה בכנסת, עתר בר און בשם סיעתו, קדימה, לבג"צ כנגד החלטת הממשלה להעביר תקציב דו שנתי. הממשלה, למעשה, עוקפת את חוק יסוד משק המדינה בהוראת שעה, ולא מעלה אותו להצבעה בכנסת.

בר און טוען שהצעד של הממשלה מקרב את המדינה לדיקטטורה, ומזכיר את דבריו של יובל שטייניץ לפני 11 שנים, כשממשלת ברק ניסתה לעשות צעד דומה: אז אמר שטייניץ שמדובר ב"פיגוע דמוקרטי".

החבר שטייניץ – לא בחרנו אותך כדי להיות קיביצער. זה אולי יפתיע אותך, אבל אתה שר האוצר. אתה יודע, ההוא שחתום על התקציב. אתה חושב שמדובר בתקציב גרוע? שנה אותו. אתה לא יכול לשנות אותו? תתפטר ותתקוף אותו מבחוץ. אבל להעביר אותו וליילל תוך כדי – זה לא. עד כאן