אחד במאי: העובדים עובדים, הבכירים חוגגים

"כלכליסט" חשף השבוע ששורה של חברות ציבוריות ניצלו את המשבר הכלכלי כדי לפטר עובדים ולקצץ באופן ניכר את שכרם של העובדים – אבל, ראה זה פלא, כאשר המשבר הסתיים, והחברות סיימו את התקופה ברווח, הן לא טרחו להחזיר את המשכורות לרמתן שלפני המשבר.

הדבר המדהים הוא לא כל כך הפרשה הזו, הצפויה למדי בשיטת החזיר אוכל חזיר שלנו, אלא התגובות. "אין פה עניין של הוגן או לא הוגן," אמרה מוניקה אייזינגר, מנכ"לית חברת תוכנה כלשהי, "ש פה עניין של שוק עבודה, זה שוק חופשי". "'הוגן'", החרה החזיק אחריה עופר אדלר, גם הוא מנכ"ל הייטק כלשהו, "זו מילה שבה משתמשים בקיבוץ, ולא במשק קפיטליסטי".

מה צריכים להבין מזה העובדים של אייזינגר ואדלר? שהם לא יכולים לצפות להגינות מצד הבוסים שלהם. שהם חיים בג'ונגל שבו כל מה שחשוב הוא "שוק חופשי". הם צריכים להבין שאף אחד לא יעזור להם, ושהם צריכים לעזור לעצמם. למשל, הם יכולים להעתיק את רשימת הלקוחות של החברה ולהפיץ אותה לחברה מתחרה. הם יכולים לקחת חלק מהרעיונות שעליהם הם עבדו, להתפטר ולפתח אותם בעצמם. שוק חופשי, לא?

אה, לא! כאן יזעקו מרה אייזינגר ואדלר שזה לא הוגן וככה לא משחקים. פה, פתאום, ייגמר השוק החופשי ולפתע ייזכרו אדלר ואייזינגר שיש גבול לחופש. הם יפנו לעזרת החוק. אבל הם שוכחים דבר אחד: שחוק קיים כל זמן שיש הסכמה לציית לו, וההסכמה הזו נמוגה במהירות כאשר החתולים שגם כך אוכלים את רוב השמנת מצהירים בבוז שהגינות היא משהו ששייך לעידן קודם.

את העניים תמיד אפשר לרמות, הטייקונים לא שוכחים

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ, שניסתה לקבוע תקרה לשכר המופרך של המנכ"לים – וקבעה אותה בפי חמישים מהשכר הנמוך ביותר בחברה – טורפדה השבוע על ידי ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו. הוא קבר אותה בוועדה – ועדה שממנה היא לא תצא בחיים.

נתניהו, ותומכיו בקרב הקהילה העסקית והפרשנית, מיהרו לומר שהם אמנם חושבים שזה ממש איום ונורא, מה שהמנכ"לים מרשים לעצמם על חשבון הציבור; אבל שחקיקה היא לא הדרך, ושצריך, אה, לעשות משהו, לא ממש ברור מה.

זה מעניין, כי כאשר נתניהו היה שר אוצר, והוא חשב שיש בעיה עם שיטת ההקצבות הישראלית, הוא לא היסס להפעיל את נשק החקיקה נגדה ולא היסס לקצץ בבשר החי. אז הוא לא כינס ועדות, הוא פשוט ביצע.

אבל כשצריך לקצץ בשומן של עשירים, לא בבשר של עניים – או הו, לא. עד כאן. פה צריך לחשוב, לכנס ועדה, לפעול לאט, לתת לביורוקרטיה לעשות את שלה. אחרי הכל, נתניהו יודע שאת העניים הוא תמיד יוכל לרמות, ושהטייקונים לא שוכחים – ושאם לא יעשה את שלו, הוא עשוי שלא להבחר שוב.

לידתה של הקלפטוקרטיה

בשנים שלאחר קריסת ברית המועצות, כש"הפרטה" היתה מילת הקסם שהעבירה את רכוש הציבור לידיהם של כמה עשרות אוליגרכים, נוצר אט-אט המונח קלפטוקרטיה, שלטון הגנבים ביוונית. הכוונה היא לממשלה ולפקידות שעושים כמיטב יכולתם כדי להעביר את נכסי הציבור לידיים פרטיות – לקבוצה מאד מסוימת של ידיים פרטיות. ואחרי שהפקידים והשרים עוזבים את תפקידם, הם מקבלים ג'וב אצל אוליגרך. זה לא הוגבל רק לרוסיה: הלמוט קוהל, הקנצלר שאיחד את גרמניה, איבד הרבה מאד מעמדתו בדעת הקהל משהתחוור שקפץ אחרי תפקידו הרשמי לשמש כדירקטור של חברת הגז של פוטין.

שורת השחיתויות שנחשפה בשבועיים האחרונים, מראש הממשלה לשעבר ומטה, הביאה קצינים בכירים במשטרה לדבר על "שחיתות של שכבה שלמה". בין העצורים, כזכור, היה גם דני דנקנר, לשעבר מנכ"ל בנק הפועלים, שכעת נחשד כי מימן את רכישת בנק הפועלים באמצעות עסקה שלא היתה יוצאת אל הפועל בלי שכנועם המשונה מאד של כמה פקידים בכירים.

הקשר בין השחיתות להפרטה

הפרטת בנק הפועלים התגלתה עד כה ככשלון. כעת רוצים להפריט עוד בנק, בנק לאומי. צריך לשאול לידי מי הוא יופרט. צריך לשאול מי דוחף את המהלכים האלה, את הפרטתם של נכסי הציבור, ומי מרוויח מזה – והאם יש כאן רק עניין של אידיאולוגיה שגויה, או שיש כאן גם רווחים, או ציפיה לרווחים עתידיים, מצד שכבה רחבה של פקידים בכירים ופוליטיקאים.

בן גוריון הדיח בשעתו קצין מצליח, שכל חטאו היה שהתעלם מכך שהנהג שלו גנב שק סוכר. בסוף שנות החמישים, גירשה מפא"י משורותיה פרלמנטר מצליח, שהואשם בכך שבנה ווילה. לא בשחיתות, לא בהונאה – בעצם בנייתה של הווילה. בשלושים השנה האחרונות, ישראל מפריטה כל דבר שלא זז מספיק מהר. הגיע הזמן לשאול אם אין קשר בין זה ובין "שחיתותה של שכבה שלמה".

כאשר נתניהו היה שר אוצר, והוא חשב שיש בעיה עם שיטת ההקצבות הישראלית, הוא לא היסס להפעיל את נשק החקיקה נגדה ולא היסס לקצץ בבשר החי. אז הוא לא כינס ועדות, הוא פשוט ביצע. אבל כשצריך לקצץ בשומן של עשירים, לא בבשר של עניים – או הו, לא. עד כאן

ספין השבוע: משה גפני

משה גפני, בעוונותינו יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, יילל מרה השבוע על המדיניות הכלכלית של הממשלה ועל כך שהיא מדרדרת אנשים לעוני. הוא דרש להביא בפניו את אלי יונס, שיאן השכר הישראלי. הכל נכון, וזו בדיוק הבעיה: גפני, איש יהדות התורה, מייצג בכנסת ציבור שבחר מרצונו בעוני ושמטיל עול בלתי נסבל על משלמי המיסים. גפני שייך לאוליגרכיה של המגזר הזה, ראשי הישיבות, שמונעת בכל כוחה את יציאת הצעירים החרדים לעבודה, משום שהדבר יפגע במעמדה כמחלקת קצבאות לבחורי הישיבה. כשהוא אומר את האמת, הוא מכתים אותה.

צדיקי השבוע: חושפי השחיתויות

למרות שהם מיעוט נרדף במדינה שלא רוצה לשמוע על זה, מהדו"ח השנתי של מבקר המדינה עולה כי מספרם של חושפי השחיתויות עלה ב-2009 ב-50% בהשוואה ל-2008. מבקר המדינה קיבל 63 בקשות להוצאת צווים להגנה על חושפי שחיתויות, ואישר 13 מתוכן.