הצעת יחימוביץ' להגבלת שכר המנכ"לים חיונית לקידום הדמוקרטיה, התחרות והצמיחה במשק

האינסטינקט המיידי של כל מי שמאמין בכוח של התחרות, הכישרון והמצוינות הוא להתנגד להצעת החוק של הח"כים שלי יחימוביץ וחיים כץ שתעלה הבוקר על שולחן ועדת השרים לענייני חקיקה - להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות.

אבל האינטואיציה, גם של מי שאינו מעורה בכלכלה ובעסקים, אומרת לנו שהמשכורות של בכירי החברות הציבוריות הן מנופחות, לא הגיוניות ומצביעות על משהו רקוב מאוד שמתרחש במשק ובחברה הישראלית. לכאורה יש כאן סתירה, אבל כשיורדים לפרטים מגלים שהאינטואיציה לא מטעה אותנו: חלק גדול מההתנפחות של שכר הבכירים במשק הישראלי ב-20 השנים האחרונות לא משקף תחרות על כישרון ומצוינות, לא משקף את השוק החופשי וההתפתחות של המשק הישראלי - אלא להפך: התנפחות שכר הבכירים היא סימפטום בולט, ברור, דוקר את העין, לכמה מהמחלות הקשות ביותר של המשק הישראלי:

1. ריכוזיות גדלה

נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, החליט בצעד חסר תקדים לכלול בדו"ח השנתי של בנק ישראל שפורסם בשבוע שעבר פרק הדן בשליטה הגוברת של 20 משפחות במשק. לכאורה, ההחלטה של הנגיד לעסוק בנושא היא תוצאה של המשבר הפיננסי העולמי שחשף את הסיכון הגלום בגופים שהם "גדולים או מורכבים מדי מכדי ליפול". אבל האמת היא שהאירוע שהדליק אצל הנגיד את נורות האזהרה לגבי הסכנה שבריכוזיות הגדולה במשק לא היה המשבר הפיננסי, אלא המאבק הקשה שניהל להדחתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים, ובמהלכו גילה הנגיד מי באמת שולט במשק הישראלי.

בעיצומו של המאבק הזה ציטט הנגיד בראיון ל-TheMarker את הפסקה הבאה מתוך מאמר שפורסם במגזין כלכלי בינלאומי: "כדי לשמר את עמדתן הייחודית, הגדילו המשפחות את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהן הרבה מעבר לגודל ההון שלהן, באמצעות השקעה בקשרים פוליטיים. ההשלכות של צעדים כאלה על הכלכלה עשויות להיות חמורות ביותר: קצב חדשנות נמוך, הקצאת משאבים לא יעילה, צמיחה נמוכה, קיבעון כלכלי, שוקי הון שאינם מתפקדים ביעילות ושאפשרויות הכניסה אליהם מוגבלות".

הצעת החוק של יחימוביץ' כפי שהיא מנוסחת כרגע לא מטפלת בשורשי המחלה של המשק ועלולה ליצור עיוותים רבים. זאת הסיבה שבעבר התנגדנו כאן ב-TheMarker להתערבות מסוג זה בשכר המנהלים במשק. חוק יחימוביץ' צריך להיות איפוא רק יריית פתיחה, זרז למהלך כולל, גדול וחשוב בהרבה - להגברת התחרות והפריון במשק, לביצוע רפורמות, להפחתת השחיתות ולחיזוק הדמוקרטיה.

בשבוע שעבר התברר שפישר הפנים היטב את לקחי המאבק על יו"ר הפועלים והבין ששליטת המשפחות היא סוגיה כלכלית מכריעה. בדו"ח בנק ישראל כתבו אנשי הבנק: "התעלמות מסוגיית הקבוצות העסקיות עלולה להביא לאי הצלחתם של צעדי מדיניות שונים, או לעיוות מטרתם ותוצאותיהם וכתוצאה מכך גם לפגיעה בתפקודן של המערכות הפיננסיות והריאליות בכללותן". כדאי לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי להבין את עוצמתו וחשיבותו.

בבנק ישראל מזהירים למעשה שאם המחוקקים והרגולטורים יתעלמו מהסכנה שטמונה בכוחן של המשפחות, הדבר עלול לסרס, להחליש או לנטרל את היכולת של הממשלה להפעיל מדיניות כלכלית. המשכורות המנופחות של בכירים בחלק מהחברות הציבוריות הן סימפטום אחד מרבים למחלת הריכוזיות במשק. כשכוח כלכלי עצום מתרכז בידי מעט שחקנים שקשורים זה בזה ברשת צפופה של אחזקות צולבות ואינטרסים משותפים, נוצרים תנאים שדוחפים למעלה את שכרם של קומץ מקורבים - בעוד שמנגנוני הפיקוח והבקרה מסורסים.

2. הדירקטורים כמריונטות

המנגנון הראשון שמסורס הוא הדירקטוריונים של החברות הציבוריות. הריכוזיות הגדולה במשק הישראלי מחלישה את כוחם והופכת את רוב הדירקטורים למריונטות. כשהשליטה ברוב החברות הגדולות נתונה בידי קומץ אנשים שלרובם יש אחזקות משותפות וצולבות ואינטרסים משותפים, מבינים הדירקטורים שאם הם רוצים לשרוד ולהתפרנס בזירה העסקית הצפופה, עליהם להתיישר לפי האינטרסים של בעלי השליטה - המשפחות. היכולת של דירקטור בחברות הגדולות לגבש עמדה עצמאית שמנוגדת לעמדת בעלי השליטה היא חד-פעמית. הוא מיד יסומן בשוק כ"לא משלנו" וייאלץ למצוא עיסוק אחר - גידול סחלבים או קיפולי נייר, נניח.

3. נלחמים בתחרות

הכוח הכלכלי העצום של קומץ משפחות וטייקונים במשק הישראלי מאפשר להם ליצור ולשמר מבני שוק מונופוליסטיים או קרטליסטיים הפוגעים לא רק בצרכנים אלא גם בפריון, בחדשנות ובמצוינות במשק. תפקידם העיקרי של רבים מהמנכ"לים בעלי השכר הגבוה במשק הוא לדאוג לשימור מבני שוק אלה. בעלי השליטה, המשפחות, מבינים היטב שכדאי יותר לשלם משכורות של מיליוני דולרים בשנה למנהלים מאשר להתמודד בשוק תחרותי. בוול סטריט מנגנוני התגמול ומשכורות הענק דחפו את המנהלים לקחת סיכונים אדירים - ואילו בישראל המשכורות הגבוהות דוחפות את המנהלים לנקוט בצעדים האגרסיביים ביותר למלחמה בתחרות ובכל מדיניות ממשלתית המנסה לשפר את מצב המשק.

4. תגמול עבור קשרים, לא כישורים

למשכורות הגבוהות יש השפעה לא רק על המנכ"לים, עושי דברם של הטייקונים והאוליגרכים המקומיים, אלא גם על הרגולטורים - אלה שאמורים להכניס תחרות בשוק ולדאוג לתנאי משחק הוגנים. אלה האחרונים רואים את משכורות הענק שהם עשויים לקבל אם יזכו בג'וב אצל האוליגרכים המקומיים - ומבינים שלא כדאי לריב אתם.

בהקשר זה כדאי לבחון שתי תופעות: חלק גדול מבעלי השכר הגבוה בבורסה הם רגולטורים ופקידי אוצר לשעבר - אנשים שיודעים למשוך בחוטים במסדרונות השלטון. התופעה השנייה מרתקת אף יותר: כמעט כל הרגולטורים והפקידים לשעבר מהשלטון שנמצאים בעמדות בכירות בסקטור העסקי מרוכזים בחברות שרווחיותן נגזרת מהחלטות ממשלתיות.

אם פקידי האוצר לשעבר הם מנהלים כה מוכשרים הזכאים למשכורות של מיליוני דולרים, מדוע אף אחד מהם לא מוביל חברות היי-טק, יצואניות או חברות רב-לאומיות? בטבע, ישקר, נייס או צ'ק פוינט - החברות הכי מצליחות במשק הישראלי - לא נמצא אף פקיד ממשלתי לשעבר. אולי מכיוון שהיתרון היחסי האמיתי של אותם מנהלים, שבעבורו הם מקבלים את המיליונים, הוא בקשרים שלהם בשלטון או החברות שלהם במועדון הצפוף של "נתיני" האוליגרכים.

5. סירוס המוסדיים

הריכוזיות הגבוהה גרמה לכך שרוב הגופים "המוסדיים", המנהלים טריליון שקלים של נכסי ציבור, נשלטים במישרין או בעקיפין על ידי האוליגרכיה. המנהלים של המוסדיים לא יכולים לייצג את האינטרס של הלקוחות שלהם - ולפעול נגד משכורות המנהלים המנופחות - מכיוון שהם עצמם נהנים מאותה שיטה ומאותן משכורות. כשהדירקטוריונים מסורסים והגופים המוסדיים מסורסים - אין שום פיקוח ובקרה אמיתית על משכורות המנהלים בחברות הציבוריות.

6. עוקפים את הדיווידנד

משכורות העתק לא מרוכזות רק בחברות הפועלות בשווקים מונופוליסטיים מקומיים. יש גם משכורות עתק בחברות שפועלות בשווקים תחרותיים. אלא שכאן נכנסת לפעולה תופעה אחרת: בעלי השכר הגבוה בחברות אלה הם בדרך כלל בעלי השליטה בחברות. השכר הגבוה הוא בעצם דרך להוציא כספים מהחברה מבלי להשתתף עם שאר בעלי המניות ברווחים, מסלול "עוקף דיווידנד". חולשת הדירקטוריונים וניגוד העניינים של הגופים המוסדיים מאפשרים לבעלי השליטה בחברות אלה לעשות בהן כבתוך שלהן.

7. תחרות על המנהלים

ויש קבוצה נוספת של חברות: כאלה שפועלות בשווקים תחרותיים, בעלי השליטה בהן לא מעוניינים לחלוב או לשדוד אותן ויש להן דירקטורים עצמאיים. אבל הן נאלצות להתמודד בשוק המנהלים, שבו המשכורות נדחפות למעלה מהסיבות שמנינו.

8. צמיחה רק בצמרת?

הנהנים העיקריים מהתנפחות המשכורות בחברות הציבוריות מייחסים אותה לצמיחה במשק ולהישגים של המנהלים. אם אילו הסיבות, עולה השאלה מדוע רק קומץ של מנהלים בצמרת נהנים ממשכורות עתק, בשעה שהשכר במגזר העסקי כולו לא עלה כמעט בעשור האחרון. האם כל ההצלחה של החברה נשענת רק על המנכ"ל? הצגה של איש אחד?

9. יריית פתיחה

האוליגרכיה הישראלית מובילה את הלובי נגד הצעת החוק להגביל את שכר הבכירים במשק. היא תשלח לחזית את הנתינים שלה, את הארגונים הכלכליים השונים, אבל היא תשלוט במערכה הזאת. לכאורה, האוליגרכיה היתה צריכה לצדד בהצעה: להוריד את המשכורות למנהלים השכירים שלה ולהשאיר לעצמה חלק גדול יותר מהעוגה. אבל כפי שאפשר להבין מכל הגורמים שמנינו כאן, משכורות המנהלים המנופחות מאפשרות לאוליגרכיה להגדיל באופן משמעותי את השלל שלה - על חשבון הצרכנים, משלמי המסים או בעלי מניות המיעוט.

השכר הגבוה הוא כלי אפקטיבי שלה להפוך את המנהלים השכירים, חלקם פקידים לשעבר בשירות הציבורי, למשתפי הפעולה שלה במאמציה לבלום את התחרות במשק. לסיכום: שכר המנהלים הגבוה במשק הישראלי הוא רק סימפטום אחד מרבים לכמה מחלות וכשלי שוק חמורים במשק הישראלי.

שכר המנהלים עצמו הוא עדיין לא סוגיה מקרו-כלכלית חשובה, אבל הגורמים לו הם סוגיות קריטיות: היווצרותה של אוליגרכיה ישראלית השולטת בנתחים אדירים בכלכלה, חולשת הדירקטורים ומנגנוני הפיקוח והרגולציה במשק, בעלויות צולבות של קבוצות עסקיות ריאליות במוסדות פיננסיים המאפשרים לאוליגרכיה שליטה במאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור ופגיעה ביכולת וברצון של הממשלה להניע רפורמות כלכליות במשק.

אם משכורות המנהלים הגבוהות במשק היו משקפות שוק עסקי תחרותי והוגן, יצירת ערך לצרכנים ולבעלי המניות, חדשנות, ניהול ופריצה לשווקים בינלאומיים - אזי לא היה צורך להתערב בשכר המנהלים, ואפשר היה להסביר לציבור מדוע הוא צריך לתמוך במנגנון השוק החופשי המאפשר למנהיגים המצליחים להרוויח מכישרונם וחריצותם. אבל זה רחוק מלהיות המצב במשק הישראלי - המשכורות המנופחות הן ברובן (לא כולן) סימפטומים למחלות אחרות במשק הישראלי.

הצעת החוק של יחימוביץ וכץ, כפי שהיא מנוסחת כרגע, לא מטפלת בשורשי המחלה של המשק ועלולה ליצור עיוותים. לכן בעבר התנגדנו כאן ב-TheMarker להתערבות מסוג זה בשכר המנהלים במשק. אבל הניסיון של השנים האחרונות לימד אותנו כי המחוקקים, השרים, הרגולטורים ואפילו הציבור אדישים לרוב התופעות שתיארנו, אולי בשל מורכבותן הרבה. לעומת זאת, שכר המנהלים דוקר את עיניהם של רבים ולכן אפשר לגבש סביבו קואליציה לביצוע השינויים הנדרשים במשק ובשוק ההון.

חוק יחימוביץ צריך להיות איפוא רק יריית פתיחה, זרז למהלך כולל, גדול וחשוב בהרבה - להגברת התחרות והפריון במשק, לביצוע רפורמות, להפחתת השחיתות ולחיזוק הדמוקרטיה. ולכן צריכים חברי ועדת השרים לענייני חקיקה - שלום שמחון, יצחק הרצוג, גדעון סער, משה כחלון, יוסי פלד, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, יעקב מרגי, דן מרידור, יובל שטייניץ, סטס מיסז'ניקוב, משולם נהרי, יעקב נאמן, מיכאל איתן, בני בגין, דניאל הרשקוביץ, לימור לבנת, יצחק אהרונוביץ וסופה לנדבר - להצביע היום בעד הצעת החוק ולהצטרף להצעת החלטה הקובעת כי הצעת חוק זאת תשוכלל במהירות לרפורמה המטפלת בשורשי המחלות הישראליות: הקטנת הריכוזיות והחלשת שליטת המשפחות בדמוקרטיה, הפרדת החברות הריאליות מהפיננסיות, יצירת דירקטוריונים עצמאיים והגברת התחרות בענפי המשק.

כשיבוצעו רפורמות אלה, שוק שכר המנהלים במשק ישקף בצורה טובה את התרומה שלהם למשק ולחברות - ואזי ניתן יהיה להסיר את כל המגבלות החוקיות ולדעת שהשכר הגבוה משקף כישרון, הישגיות, מנהיגות ויצירת ערך לחברה, ולא את ניצול חולשתה של הדמוקרטיה.

לכאורה, האוליגרכיה היתה צריכה לצדד בהצעה: להוריד את המשכורות למנהלים השכירים שלה ולהשאיר לעצמה חלק גדול יותר מהעוגה. אבל כפי שאפשר להבין מכל הגורמים שמנינו כאן, משכורות המנהלים המנופחות מאפשרות לאוליגרכיה להגדיל באופן משמעותי את השלל שלה - על חשבון הצרכנים, משלמי המסים או בעלי מניות המיעוט