התרגיל המסריח של גולדמן סאקס

השוק הפיננסי בארה"ב כמרקחה: משרד המשפטים של ממשל אובמה הודיע בשבוע שעבר על הגשת תביעה כנגד ענקית ההשקעות גולדמן סאקס. למה? כי הוא די משוכנע שגולדמן סאקס הונתה את המשקיעים שלה.

מעשה שהיה כך היה: גולדמן סאקס בנתה איזה סוג השקעות מופרך בשם CDO ומכרה אותו למשקיעים פראיירים במיוחד. זה היה סוג כלשהו של משכנתא בעייתית. במקביל, זרוע אחרת של גולדמן הימרה – הוציאה אופציות שורט – שהסוג הספציפי הזה של השקעות יתרסק. כלומר, גולדמן הימרה נגד המשקיעים שלה; מכרה להם מוצר ובו זמנית עשתה כמיטב יכולתה כדי שהוא יתרסק.

זה אחד התרגילים המסריחים ביותר בהיסטוריה של השוק הכלכלי, שרווייה בתרגילים מלוכלכים – נסו פעם לקרוא את ההיסטוריה של ג'יי גולד (Jay Gould) – והממשל לא מתכוון לעמוד מנגד. גולדמן טוענת שהכל חוקי, הממשל לא קונה את הבולשיט הזה. למה ההליך אזרחי ולא פלילי? כי בהליך פלילי רמת ההוכחה נמוכה יותר, והוא אידיאלי יותר למלחמה בתאגידים. אם תשלח מנכ"ל מושחת הביתה, לא בטוח שהחברה תלמד לקח; אין מנהל שאין לו תחליף. אבל אם תזמבר את התאגיד במיליארד דולרים – מה שיפתח, בנוסף, את שערי הגיהנום לתביעות יצוגיות מצד המשקיעים שנדפקו – אולי הוא יחשוב על זה יותר טוב בפעם הבאה.

מקודדי כל העולם, התאחדו

עו"ד מיכאל אטלן, היועץ המשפטי של משרד התעשיה והמסחר, המשרד שאחראי על אכיפת חוקי העבודה בישראל, התראיין השבוע ל"כלכליסט" ואמר שם דברים שלא שומעים בדרך כלל בישראל.

למשל, הוא הצהיר שהוא משוכנע שעובדי ההייטק מנוצלים, שהם אמנם מקבלים שכר גבוה אבל עובדים 12 שעות ביום ויותר – ושבהחלט עשוי להתברר שהם מקבלים שכר מינימום או פחות. ראשי ענף ההייטק דורשים לאחרונה לשנות את התקרה של מספר השעות הנוספות המותרת בשבוע, העומדת על 15; הם רוצים להגביה אותה. אטלן לא מהסס לומר שהם מתעלמים מחוקי העבודה בישראל, ופשוט דורשים מעובדיהם יותר שעות נוספות משהחוק מתיר.

איך הם עושים את זה? בשיטה הקלאסית: משכנעים את העובדים שאכפת להם מהם, שמדובר במשפחה או בגרסה מורחבת של יחידה קרבית. זה עובד כמעט תמיד. האמת הלא סימפטית היא שהעובד נחשב לחבר משפחה כל זמן שיש לו מה לתרום או כל זמן שהעסק משגשג. אם העסק נכנס לצרות, או אם לעובד יש בעיות, ה"משפחה" לא תהסס לזרוק אותו לרחוב. כמובן, העסק הוא חד כיווני: אם המנכ"ל הוא זה שמחסל את החברה באמצעות החלטות שגויות, ה"ילדים" לא יכולים להחליט לשלוח את "אבא" לגמילה. ככל שעובדים – גם עובדים מצליחים במיוחד, כמו אנשי הייטק – יקלטו שהם שכירים שמספקים שירות, לא ילדים שהבוס בנדיבותו מפרנס, כך ייטב להם. האם נראה בקרוב את האיגוד הראשון של עובדי הייטק? מקודדי כל העולם, התאחדו – אין לכם מה לאבד פרט לרכב ליסינג?

אז מי יממן את חברת החשמל?

התשתית של חברת החשמל מזדקנת והולכת, ועקב הביקוש הרב לחשמל צריך יהיה לבנות בהקדם תחנת כוח נוספת. הצורה שבה תופס משרד האוצר את הנושא היא שזו בעיה שבין חברת החשמל ובין הצרכנים, ושהמדינה לא בעסק. אם חברת החשמל רוצה לשפצר את הציוד שלה, שתעלה מחירים.

חברת החשמל, שהבינה לאיפה הדברים הולכים, וזוכרת שבראש הממשלה עומד מישהו שכבר הגדיר אותה פעם כספינת מלחמה נאצית שצריך להטביע, מיהרה להניף דגלים לבנים וכבר ביקשה אישור להעלות את התעריפים.

באופן מפתיע, דווקא נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, יצא למאבק בהזנחה המכוונת של האוצר. הוא שלח מכתב לחברת החשמל ובו הביע התנגדות עזה לתכנית, ואמר שמי שצריך לממן את השיפור הם בעלי המניות של חברת החשמל – קרי, תקציב המדינה. יש לקוות שהרעיון החדשני הזה – שמיסים אמורים לממן שירותים לאזרחי המדינה – יתפוס.

ספין השבוע: אהוד ברק

ממרומי מגדל אקירוב לא מריחים את הביוב, וברק חיסל בסוף השבוע שעבר את התכנית לחבר את בסיסי צה"ל למערכת הביוב. למרות שהתקבלה הסכמה בין משרד הבטחון, משרד התשתיות ומשרד הגנת הסביבה, ברק חזר בו מההסכמה ומנע את העלאת הנושא לדיון בממשלה.

עלות התוכנית היתה כ-400 מיליון דולר – בערך כמו מטוס קרב אחד מדגם F-35 – וברק לא היה מוכן להפסיק את המצב בו צה"ל מזהם את הסביבה והמים מזה שישים שנה. ככה זה במערכת הבטחון: מוכנים לצאת למלחמה עם סוריה על מים, אבל לא למנוע את זיהומם.

צדיק השבוע: נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר

בניגוד למצעד המיליונים-על-חשבון-הלקוחות שראינו כאן לפני שבוע, כשנאלצו החברות הגדולות במשק לחשוף את הוצאותיהן, פישר דווקא מעז לומר ששכרם של הבנקאים גבוה מדי, ושצריך להוריד אותו – אבל, כרגיל, בנק ישראל צריך לחשוב על זה עוד קצת, וטרם החליט אם לטפל בכך בעצמו או להשאיר את השמירה על השמנת בידי החתולים, כלומר להשאיר את ההחלטה לבנקים.

פישר הפתיע עוד, ואמר כי הוא מתנגד להורדת מיסים, שלדבריו תרחיב את הגרעון.

האמת הלא סימפטית היא שהעובד נחשב לחבר משפחה כל זמן שיש לו מה לתרום או כל זמן שהעסק משגשג. אם העסק נכנס לצרות, או אם לעובד יש בעיות, ה"משפחה" לא תהסס לזרוק אותו לרחוב. כמובן, העסק הוא חד כיווני: אם המנכ"ל הוא זה שמחסל את החברה באמצעות החלטות שגויות, ה"ילדים" לא יכולים להחליט לשלוח את "אבא" לגמילה