עובר בקושי: מתי ישראל תחגוג עצמאות כלכלית?

אנחנו עדיין משועבדים לאוליגרכיה בת 18 משפחות, והאידיאולוגיה הרשמית שלנו עדיין גורסת שמי שעשיר מגיע לו ומי שעני הביא את זה על עצמו • מצד שני, ישנם סימנים מעודדים שהציבור הישראלי כבר לא קונה את הלוקשים הישנים בלי שאלות • מאריסון ועד נתניהו - מה חסר לישראל כדי שתוכל לחגוג עצמאות כלכלית מלאה?

שרי אריסון, שיצאה לפני כמה שנים בסיסמה הסהרורית "השלום מתחיל בתוכך", הליך שאותו ליוותה בפיטוריהם של 900 עובדים כדי לקדם את התעוררותם הרוחנית, הפכה בשנה האחרונה לסהרורית הרשמית של קהילת העסקים.

פתאום התחוור לציבור בישראל שבראש הבנק הגדול בישראל עומדת אשה שלא רק טוענת שהיא שומעת קולות, גם אומרת שהיא מצייתת למה שהם לוחשים לה לפני עסקאות חשובות. חוכמת הנסתר של אריסון לא עמדה לה כדי לזהות מראש את המשבר הכלכלי, וגם לא את העובדה שבן טיפוחיה דני דנקנר נמצא תחת חקירה.

אריסון יצאה למאבק ראש בראש ברגולטור – בנק ישראל – כדי למנוע את הדחתו של דנקנר, ואיימה להגיע עד בית המשפט העליון. אריסון לא היתה רגילה שמישהו אומר לה "לא", אבל לשם שינוי ולמרבה ההפתעה, הרגולטור נעמד על רגליו האחוריות, ולראשונה בהרבה מאד זמן האנשים שמנהלים את הכלכלה מטעם נבחרי הציבור הצליחו לעצור את שרי אריסון. ומאחר והיא נבלמה, היא גם נחלשה – ואלה חדשות טובות מאד לישראלים שאינם בני 18 המשפחות.

גליה מאור? הרגולציה חוגגת עצמאות בשנית

גליה מאור רצתה מאד להיות יו"ר בנק לאומי. האמת, כנראה שהיא היתה עושה את התפקיד לא רע בכלל. יש לה נסיון מרשים כמנכ"לית של הבנק. היתה רק בעיה אחת: החוק לא איפשר לה להתמודד על התפקיד.

בהתחלה מאור רצתה שהדירקטוריון ימליץ עליה לתפקיד היו"ר, וזה כמעט קרה, עד שהגיעה חוות דעת שזה לא ממש חוקי. ואז עלתה מאור על תרגיל מבריק: יש לה מניות של לאומי, מה שאומר שהיא רשאית להעמיד את עצמה לתפקיד של חברה בדירקטוריון, ומשם הדרך העקיפה אל היו"רות הנכספת היתה פתוחה.

וגם זה לא עבד. בפעם השניה בתוך שנה, הרגולטור נעמד על הרגליים ובלם את מינויה של מאור, שלזכותה ייאמר שקיבלה את העסק באופן ספורטיבי והתפטרה.

הסודות של לבייב נחשפים

יותר ויותר אזרחים קיבלו השנה תמונה מכוערת למדי על האופן שמתנהלים הטייקונים שלהם והבנקים שלהם. המקרה שגרם נזק רב במיוחד לאוליגרכיה היה זה של לב לבייב. מי שהיה עד לאחרונה גביר, התגלה כשביר; מי שרכש את הבית הגדול ביותר בלונדון התגלה כמי שלא יכול לסגור את החודש.

אבל התופעה המכוערת ביותר, שנמרחה במשך שבועות לאורך התקשורת הכלכלית, היתה פרשת אג"ח ט'. לבייב והחברה שלו הוציאו אגרות חוב ואז החליטו, מטעמיהם שלהם, לא לשלם אותם אלא לדחות את הפרעון לכמה שנים טובות. אם בנאדם מהשורה היה מנסה תרגיל כזה, ההוצאה לפועל כבר היתה פושטת את עורו ומוכרת אותו כפרווה. לבייב, במשך הליך ארוך ומכוער במיוחד – במסגרתו אולץ לבייב להראות את פרצופו בבית המשפט, וכמעט והותקף על ידי תמהוני – חשף איך הדברים עובדים: כשאתה חייב לבנק 5,000 ₪, יש לך בעיה; כשאתה חייב לו חמישה מיליונים (ובמקרה של לבייב, הרבה-הרבה יותר), הבנק בבעיה.

הבנקים נחשפו במערומיהם, כשהם מנסים לקבל את שלהם לפני הנושים האחרים, והמשקיעים המוסדיים התגלו כנוכלים, כשהם התירו למשקיעים פרטיים לסחור בסדרה ט' כמה שבועות לפני שכולם ידעו שהיא בבעיה, כדי לפזר את הסיכון אל המשקיעים הקטנים. הללו, כרגיל, נדפקו – אבל הפעם כבר אי אפשר היה להסתיר את הצורה שבה הדברים עובדים.

עצמאות מלאה? אולי בשנה הבאה

פעם, בנימין נתניהו נחשב לקוסם כלכלי. בשנה האחרונה, השפנים שלו התחילו למות. הוא מינה את יובל שטייניץ כשר-זוטר במשרד האוצר, והתוצאה היתה שכל האחריות הוטלה חזרה אליו. הוא ניסה להטיל מע"מ על הפירות והירקות, ונאלץ לסגת.

גרוע מכך: דו"ח אחרי דו"ח מעיד שהאורתודוקסיה הכלכלית השמרנית של נתניהו לא עובדת. ה-OECD הביע ספקות ניכרים באשר ליכולתה של ישראל להיחשב לכלכלה מערבית באמת, בהתחשב בפערים החברתיים שבה – פערים שנתניהו הרחיב כשר אוצר וממשיך להרחיב כראש ממשלה. אם ישראל תצטרף לארגון הנחשק, הוא הזהיר, היא תהיה המדינה העניה ביותר בו ותוריד משמעותית את הממוצע – שיעור העוני של ישראל כפול מהשיעור הממוצע במדינות הארגון. 20% מהישראלים נחשבים לעניים, וכמעט כמחצית מהם לא מגיעים לרף המס.

אם זה לא הספיק, רוב ניכר של הישראלים התעורר, ודחה את תפיסת היד הנעלמה: 80% אמרו שהממשלה צריכה לווסת את מחירי הדיור ו-57% אמרו שהממשלה צריכה לסייע למבקשי דיור בפריפריה.

בקיצור, השנה האחרונה עדיין לא היתה שנת עצמאות – אנחנו עדיין משועבדים לאוליגרכיה בת 18 משפחות, והאידיאולוגיה הרשמית שלנו עדיין גורסת שמי שעשיר מגיע לו ומי שעני הביא את זה על עצמו, שכולנו אטומים בודדים ושאין דבר כזה, חברה ישראלית – אבל נראו הרבה, הרבה ניצני התעוררות. ואם נמשיך להתמקד בהם, ואם נתעלם מהסחות הדעת, אולי בשנה הבאה אפשר יהיה לדבר על תחילתה של עצמאות של ממש.