H&M, איקאה ועכשיו (שוב) אפל: איך הפכנו לעם של מסתערים?

ממשלת ישראל הואילה בטובה להודיע השבוע כי ניצולי שואה ממה שהיא מכנה "המעגל הראשון" יקבלו הנחה משמעותית בהוצאות התרופות שלהם. העלות לאוצר המדינה: 50 מיליון. הניצול גם צריך להיות בן 75 ומעלה כדי לקבל את ההנחה.

גם את המעט הזה היה קשה להוציא משיני משרד האוצר, והמהלך דרש יותר משנה. עובדות שראוי להזכיר: ישראל לא פחות מבנתה את עצמה על גבם של ניצולי השואה. היא השתמשה בהם כאמצעי ליצירת לגיטימציה, גם כשלא היתה ראויה לה; היא קיבלה, על חשבונם, פיצויים מגרמניה המערבית – שלא הלכו לשיקומם של הניצולים אלא לבניית המדינה עצמה. אז, היא לא דקדקה בשאלה מי מהניצולים היה כלוא ומי הסתתר; היא גבתה את האתנן שלה – התמורה לגרמניה המערבית היתה, כמובן, לגיטימציה מהמדינה שהתיימרה לייצג את הניצולים – עבור כולם.

ועכשיו הם לא מועילים יותר, אז זורקים אותם לכלבים. ומעבירים תקציבים מנופחים ליד ושם, כדי שיהיה מקום מפואר לקחת אליו את ראשי המדינה המבקרים בישראל. הכספים הולכים ל"הנצחה", אבל לא לניצולים.

לזכור שוב ביום שני הקרוב, כשכולנו נעמוד דום ופוליטיקאים ינאמו על "לעולם לא שוב". כן, בדיוק כמו בשנה שעברה וזו שלפניה וזו הבאה.

נתניהו מציג: יעבדו - לא יקבלו

פעם, מזמן – מי זוכר מתי – היה כאן שר אוצר בשם בנימין נתניהו, שהשווה את חברת החשמל לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק ורדף את העובדים המאורגנים והבטיח לכולנו שאין בעיה של עוני בישראל: יש רק עניים עצלנים שלא רוצים לעבוד. מי שעובד, מקבל.

לא בדיוק. דו"ח של בנק ישראל שפורסם השבוע מצא שיותר מ-60% מכלל העניים חיים ב-36% האחוזים מבין המשפחות שהן משפחות שבהן יש מפרנס אחד במשרה מלאה. כלומר, העובדה שאחד ההורים יוצא בבוקר לעבודה וחוזר בערב, והאחר מטפל בילדים, אין די בה להבטיח שכל המשפחה לא תהיה מתחת לקו העוני.

למה? מכלול סיבות. למשפחות עניות, וזה היה נכון תמיד, היו יותר ילדים – בין השאר משום שהן דתיות יותר במובהק. מספר ילדים גדול אומר שאין די כסף כדי לארגן להם השכלה, והילדים – הדור השני לעוני – נאלצים לעבוד במשרות שהשכר בהן נמוך, וממלכדים את עצמם לקראת הדור השלישי לעוני.

אבל סיבה אחרת היא שחוקי העבודה בישראל אינם נאכפים. במיוחד חוקי שכר המינימום. כולם הזדעזעו מחגיגת השכר הגדולה של מנהלי המשק בישראל, וכמעט אף אחד לא ציין את שבעוד שחלק גדול מהעובדים בישראל – כמעט מחצית – בכלל לא מגיעים לרף המס, כלומר נעים באזור שכר המינימום, יוקר המחיה בישראל מושפע משמעותית מההכנסות של העשירון שיש לו. כלומר, המחירים של כמעט הכל מטפסים כלפי מעלה – אבל המשכורות בישראל כמעט לעולם אינן עולות. אלא אם, כמובן, מדובר במנכ"ל.

אז נתניהו קיצץ את ההקצבות, והבטיח לנו שזה יגרום לאנשים לעבוד ויוציא אותם ממעגל העוני. התוצאה היתה שאנשים עובדים, אבל נהיים לא פחות עניים. לא שזה מטריד במיוחד את ראש ממשלתנו היקר, תרתי משמע, שאשתו כבר נאלצה להודות שהיא פגעה בתנאי השכר של עובדת אחת ולשלם לה פיצויים, והיא נמצאת במאבק משפטי מתוקשר עם עובדת אחרת.

הסתערות על H&M? התקשורת אשמה

קשה היה שלא לשים לב השבוע לגל המיץ האדמדם שבקע מכל מסך מחשב, כשנכנסת לאתר כלכלי כלשהו. אפל השיקה מחשב טאבלט, וזה הוציא את התקשורת הכלכלית מהכלים.

הגאדג'ט עצמו לא מעניין והוא גם לא העניין. הנקודה פה היא הקלות שבה התקשורת מפסיקה לשמש ככלי לאספקת מידע ועוברת לשמש ככלי לפמפום מכירות. כולם הסבירו לנו למה המכשיר הזה נפלא, גאוני, ישנה את חיינו וכו'. ואם לכלי התקשורת בארה"ב היה תירוץ - זה קרה שם, הם יכלו לרכוש את הגרוטאה – לישראלים לא היה תירוץ כזה.

זו לא רק אפל. אותה תופעה עצמה התגלמה במקרה של ההסתערות על H&M: היה מדובר בסך הכל בפתיחה של רשת חנויות ביגוד לא מוצלח במיוחד, אבל התקשורת פמפמה את זה כאילו היה מדובר במגע המתועד הראשון עם חייזרים – ואחר כך, אחרי ההסתערות הצפויה מראש, עשתה עוד סיבוב על האירוע, הפעם בפוזה צדקנית של "תראו את הברברים".

הסיבה לכך ברורה: התקשורת, ודאי בעידן המקוון שבו המו"ל יודע בדיוק, אבל בדיוק, כמה אנשים קראו אותך, רוצה את הקליקים. היא רוצה למשוך קוראים בכל אמצעי שהוא. בהתחשב בתנאי הג'ונגל שבהם עובדים רוב העיתונאים – לא רק כאן, ברוב העולם – סירוב להשתתף בחגיגה הוא איום על עצם פרנסתך.

אבל כשדבר כזה קורה, התקשורת משמשת לא כמדווחת אלא כמפרסמת. היא מעניקה לחברה שהיא מכסה – אפל, H&M לאחרונה, איקאה בשעתו – פרסום שלא יסולא בפז. לא רק שהוא חינמי, הוא גם מוסווה כידיעה ולא כפרסומת.

מה אפשר לעשות? הלוואי שהייתי יודע.

צדיקי השבוע: בית הדין לעבודה בתל אביב

הרבה בעלי עסק מנסים שלא לשלם עבור הימים הראשונים עובדיהם החדשים בתואנה שמדובר ב"השתלמות". הפיצריה פיצה בוטיק מרשת שש-בש פיצה, בבת ים, ניסתה לעשות תרגיל כזה לקטינה בת העיר, וסירבה לשלם לה עבור יום העבודה הראשון.

הקטינה גילתה אומץ נדיר, הלכה להסתדרות הנוער העובד, וזו גררה את פיצה בוטיק לבית הדין לעבודה, שניקנק אותה כיאות: במקום 84 שקלים שהיתה העובדת צפויה לקבל עבור ארבע שעות עבודה, היא תקבל 826 שקלים, בשל ההונאה ובשל הלנת השכר. וזה לא נגמר שם: עכשיו פתח משרד התמ"ס, בעקבות התלונה, בחקירה כנגד פיצה בוטיק בחשד לעבירה על החוק. עם קצת מזל, זו תהיה פיצריה שתאבד את רשיון העסק שלה.

ספין השבוע: הציבור הישראלי

כן, אותו ציבור שלא ממצמץ כשצה"ל משקיע מיליארדים במטוסים שמחירם מופרך, אבל עינו צרה בכל שקל שמושקע בכנסת. חשיפה של כלכליסט מהשבוע האחרון העלתה שמאחר ולכנסת אין תקציב לשלם לעובדים פרלמנטריים אם הם לא מועסקים בלשכת הח"כ, ומאחר והמשכורת שהם מקבלים היא 6,500 ₪ ברוטו לבעלי תואר ראשון, הרבה מהם מוצאים לעצמם שלל ג'ובים אחרים כדי להתקיים.

התוצאה היא שהם לא מספקים את הסיוע הנדרש לח"כ, ויש להם ניגוד אינטרסים כמעט אוטומטי. אין מה לעשות: דמוקרטיה עולה כסף. כשהאוצר מוציא חוקים באורך אלפי עמודים, ובו זמנית אין עוזרים פרלמנטריים במשרה מלאה, קל מאד לילל אחר כך שחברי הכנסת מצביעים על חוקים שהם לא מכירים.

זו לא רק אפל. אותה תופעה עצמה התגלמה במקרה של ההסתערות על H&M: היה מדובר בסך הכל בפתיחה של רשת חנויות ביגוד לא מוצלח במיוחד, אבל התקשורת פמפמה את זה כאילו היה מדובר במגע המתועד הראשון עם חייזרים – ואחר כך, אחרי ההסתערות הצפויה מראש, עשתה עוד סיבוב על האירוע, הפעם בפוזה צדקנית של 'תראו את הברברים'