המאור הגדול

כל הביצה הכלכלית רגשה השבוע, כאשר הודיעה מנכ"לית בנק לאומי, גליה מאור, על משיכת מועמדותה לתפקיד יו"ר הבנק. היא עשתה כן כאשר התברר לה שהגופים הרגולטוריים לא יאפשרו זאת.

הרגולטורים צדקו. בבנק רגיל, לא צריכה להיות בעיה במעבר מתפקיד המנכ"ל לתפקיד היו"ר, ומעברים כאלה מתרחשים תדיר. אבל בנק לאומי איננו בנק רגיל: הוא עדיין שייך חלקית למדינת ישראל, שרכשה אותו כדי למנוע את קריסתו במשבר הבנקים הגדול של 1983, ההוא שבו בנקאים קשרו נגד הציבור והריצו את מניותיהם במחירים מנופחים, עד שהבועה פקעה וכמעט לקחה איתה את המדינה.

ממשלה קפיטליסטית למשעי, ממשלת בגין, התערבה אז במשק והצילה את הבנקים. החוק שקובע תקופת צינון במעבר לתפקיד היו"ר מיועד למנוע שימוש לרעה בבנק על ידי פוליטיקאים ומלחכי פנכתם. הוא די ברור.

בתגובה, אמרו קפיטליסטים מושבעים כי למדינה אין זכות להתערב בניהול הבנק משום שאין עוד ברשותה רוב ממניותיו. המסקנה שלי היא אחרת לגמרי: אם המדינה מונעת ממאור, שאין מחלוקת על כישוריה, מלשמש כיו"ר, היא צריכה להתערב גם בדברים אחרים.

למשל, המפקחת על ההגבלים העסקיים, רונית קן, קבעה לפני כשנה שהבנקים הישראלים מהווים למעשה קרטל, כלומר איחוד של גופים כלכליים הפועל כנגד הציבור ולדיכוי תחרות. הם מודיעים זה לזה על שינויי עמלות ודברים דומים, ובכך נמנעים מליצור תמריץ ללקוחות לעבור לבנקים אחרים.

ראוי היה שהרגולטורים, והיועץ המשפטי לממשלה בראשם, יתערבו במה שקורה בבנקים שעדיין שייכים למדינה גם כאשר הם דופקים את האזרח הקטן, לא רק משדרגים את הגדולים ממילא.

עין בוכה, עין צוחקת

יצרנית הרכב היפנית המובילה, טויוטה, יצרה מספר גדול של כלי רכב פגומים – תקלה כלשהי שיש לה סיכוי לא רע להפוך לקטלנית. בארה"ב תועד מותה של משפחה שנסעה בטויוטה, וההלם היה רב.

כתוצאה, עמד נשיא טויוטה העולמית ועשה את הדבר המתבקש: הוא הורה על החזרת המכוניות הפגומות, תוך גרימת נזק כספי ניכר לטויוטה, והתנצל בפני הקורבנות והלקוחות על רשלנותה של החברה. סביר שזה לא יציל את טויוטה מכמה תביעות ענק, ובצדק, אבל כך זה צריך להיות.

לא בישראל. מיכה כרמון, מנכ"ל יוניון מוטורוס – היבואנית הראשית של טויוטה – התראיין בנושא, וכאשר פתח האל האכזר את פי האתון, אמר שההתנצלות של טויוטה העולמית היתה טעות. כלומר, אילו זה היה קורה במשמרת של כרמון, הוא היה עושה כל טריק ושטיק כדי להמנע מלקחת אחריות על המוצר הפגום שמכר.

המסקנה המתבקשת היא לא לקנות שום מוצר של יוניון מוטורס, כל זמן שכרמון משמש כמנכ"ל שלה. אחרי הכל, לכו תדעו אם הוא מכר לכם איזו מלכודת מוות. הוא, אחרי הכל, לא יקח על כך אחריות גם לאחר מעשה. למעשה, גם אם יוניון מוטורס תדיח את כרמו, אין לקנות שום מוצר של שום חברה שלכרמון יהיה אי פעם יד ורגל בה. את הגישה שלו, שעל הצרכן מותר וצריך להשתין, הוא יקח אותו לכל מקום.

למי יועיל חוק החסכמים?

הכנסת אישרה השבוע בקול תרועה חוק חדש, שיצריך כל מבנה ציבור להתקין חסכמים. לכאורה, הדבר יחסוך לכולנו מים. בפועל, לא ממש.

ראשית, השימוש במים במבני ציבור מוגבל. אלה לא וילות עם מדשאות. יש בהן ברזים ושירותים, וזהו בערך. שנית, הבזבוז במים בישראל – ויש – לא מגיע מהסקטור הפרטי או מסקטור השירותים. הוא מגיע מהסקטור החקלאי. מדינה מדברית כמו ישראל לא יכולה להרשות לעצמה גידול של תפוזים או עגבניות, שלא לדבר על בריכות דגים. אבל יש לנו אתוס חקלאי, וגרוע מכך – יש לנו לובי חקלאי. המשמעות היא שכל תושב בישראל מסבסד את החקלאים, שמקבלים מים במחיר מוזל במיוחד, על חשבונם של העירוניים. הבזבוז הוא שם, לא בסניף העיריה הקרוב למקום מגוריכם.

וחוק החסכמים? הוא ודאי יכניס כמה ג'ובות ליצרני המכשיר.

ספין השבוע: נערי האוצר וה"רפורמה" באלכוהול

על איוולת ה"רפורמה" לכאורה באלכוהול, שתייקר את האלכוהול המקומי ותוזיל את האלכוהול הזר, כבר כתבנו. השבוע מצאה עצמה ועדת הכספים של הכנסת במצור, לאחר ששגרירויות זרות שלחו לה מכתבי נזיפה על כך שאיננה מקדמת את הרפורמה.

האם השגרירויות הזרות עושות בכך את רצונם של עובדי משרד האוצר, או שמא נערי האוצר הם אלו שאצו-רצו לעשות את רצונן של מדינות זרות, והגישו לשם כך הצעת חוק שמתערבת בחייהם של אזרחי ישראל? אף תשובה לא מחמיאה. במדינה אחרת, רחוק מכאן, כשניסתה מעצמה זרה ושליטה לכפות על התושבים לשתות אך ורק את התה שלה והטילה לשם כך מס על תה מתוצרת אחרת, התקוממו התושבים והשמידו את התה הרשמי. כך החל המאבק הארוך לעצמאות של ארה"ב. בישראל, האליטה דווקא מעדיפה להתכופף.

צדיק השבוע: סטנלי פישר

נגיד בנק ישראל אמר לאחרונה שאחד הדברים שהתקשה להסתגל אליהם בישראל הוא הגאווה של ישראלים במשיכת היתר שלהם. זה בדיוק ההבדל בין המקום שממנו מגיע פישר ובין ישראל. אמריקנים מבינים שמשיכת יתר היא חוב. אם אתה נכנס לחוב כדי לפתוח עסק מניב, מילא. לרוב האנשים אין הון עצמי מספיק. אבל כדי להכנס לחוב רק כדי לחיות מעבר להישג ידך, ועוד להתגאות בכך?

אף אחד לא אומר לישראלים את הדברים האלה. פישר אמר. חבל שקיצר והסתפק בהערת אגב. אולי היינו לומדים משהו.

נגיד בנק ישראל אמר לאחרונה שאחד הדברים שהתקשה להסתגל אליהם בישראל הוא הגאווה של ישראלים במשיכת היתר שלהם. זה בדיוק ההבדל בין המקום שממנו מגיע פישר ובין ישראל. האמריקנים מבינים שמשיכת יתר היא חוב. אם אתה נכנס לחוב כדי לפתוח עסק מניב, מילא. לרוב האנשים אין הון עצמי מספיק. אבל להכנס לחוב רק כדי לחיות מעבר להישג ידך, ועוד להתגאות בכך?