המיידופים שלנו

מעצרם של שני בכירים לשעבר מבית ההשקעות פסגות, בחשד שהריצו מניות, מעיד על בעיית הרגולציה של המערכת כולה. מה שקרה הוא פשוט – טוב, למעשה מסובך למדי, אבל נפשט אותו: לבית ההשקעות פסגות, כמו לכל בתי ההשקעות, יש חשבון השקעות משלו, המכונה נוסטרו (הבסיס הוא לטיני, משמעו "שלנו", ומכאן גם "הקוזה נוסטרה", שמה של המאפיה, שמשמעו "העסק שלנו").

מה שביצעו על פי החשד שני העצורים הוא רכישה של מניות לא על פי ערכן האמיתי, אלא מתוך נסיון מכוון לנפח את ערכן, וכאשר הן בשיא – למכור אותן. התוצאה היתה רווח משמעותי לחשבון הנוסטרו. מה זה משנה? מה אכפת לחשודים ממצב החשבון? אז זהו: הם מקבלים משכורת – אבל הם גם מקבלים בונוסים ניכרים, אם הם מצליחים להביא רווחים לחשבון הנוסטרו. ההשפעה של קרן השקעות, במיוחד גדולה כמו פסגות, היא כה ניכרת, שמניפולציה כזו היא קלה יחסית לביצוע. השילוב בין קלות המעשה – עוכרי הדין/היחצ"נים של פסגות טוענים בעקשנות שאי אפשר להבחין בין העסקה האסורה לעסקה רגילה – ובין העובדה שהוא גורר בונוס שמן מובילה כמעט בהכרח למעשים כאלה.

פסגות היתה עלולה ליפול

הבורסה שמה לב – לפני כחודש היא הזהירה את פסגות מפני הפעולות החריגות המתבצעות בחשבון הנוסטרו שלה. מה קרה? הליצנים של פסגות רכשו ומכרו מניות בסכומים העולים משמעותית על ההון העצמי של פסגות. אם הם היו מפקששים, אם מישהו היה נפטר מהמניות לפניהם, פסגות היתה עלולה ליפול – וזה אומר חשבונות פנסיה של עשרות אלפי אנשים.

איך זה קרה? איך הגיעו חשבונות הפנסיה שלנו לידיהם של קלפנים מקצועיים, עם רמת מוסר שהיתה גורמת לגנב מן השורה להסמיק? התשובה היא ב"רפורמת" בכר, שהעבירה את קרנות הפנסיה מידי הבנקים – שהם, למרות הכל, מוסדות סולידיים בדרך כלל – לידי בתי השקעות, שהם הכל חוץ משמרניים. תוכלו לומר תודה על כך לראש הממשלה כיום ושר האוצר דאז, בנימין נתניהו.

כל המשחקים האלה מתרחשים בלי פיקוח ראוי – אם פסגות היתה צריכה להסביר כל עסקה שהיא עושה בחשבון הנוסטרו שלה (וזאת מעבר לשאלה האם בכלל ראוי שיהיה לה חשבון כזה, שמזמין הימורים), זה לא היה קורה. מאחר ואנחנו מאמינים במיתולוגיה של "היד הנעלמה", סביר שתוך כמה זמן נשכח את כל הסיפור, כפי שמאמינים אדוקים מדחיקים מידע הנוגד את אמונתם.

אור למאור, חושך לכולנו

הסצינה הכלכלית הומה השבוע עקב החלטתה של מנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור, להפוך את עצמה ליו"ר הבנק. זה קצת מנוגד לחוק, שקובע תקופת צינון של שנתיים בין תפקיד לתפקיד, אבל מאור לא נולדה שלשום: היא מצאה פרצה בחוק. במקום שוועדת המניות של הבנק תמליץ עליה, מה שכנראה אסור על פי חוק והיה נופל בבג"צ, היא הודיעה על מועמדותה מתוקף היותה בעלת מניות של הבנק, וזה כנראה חוקי למשעי.

בעלי המניות רוצים במאור, והם כנראה גם יקבלו אותה. השאלה היא איזו מן חקיקה יש לנו, איזו צורה יש לרגולציה הישראלית, אם אפשר לעקוף כך – בבנק שעדיין שייך, נזכיר, לציבור – את הרגולציה הבסיסית ביותר. אולי התשובה לשאלה מסובכת הרבה פחות: גליה מאור היתה המפקחת על הבנקים כשנוסחו החוקים הרלוונטיים, אחרי מפולת הבנקים ב-1983. אם מישהו צריך להכיר את הפרצות, זו היא. ועל כן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם לא הגיעה השעה לצינון הרבה יותר ארוך והרבה יותר עמוק, כזה שיאסור על פקידי ציבור לעבוד בתפקידים שעליהם שימשו כרגולטורים בשעתו.

החולה מת, גם הניתוח

"גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי – תנה את שילומיהם!" השורה המרירה הזו של ביאליק מהדהדת השבוע בכנסת, לאחר שסגנית השר לענייני גמלאים, לאה נס (זה בסדר, אתם לא לבד בבורותכם, אף אחד אחר לא שמע על קיומה) העלתה הצעה מהפכנית: צאצאיהם של ניצולי שואה שלא הצליחו לקבל קצבאות, יהיו זכאים לקצבאות הללו לאחר מותם של הניצולים.

זה מופרך בכמה וכמה רמות: ראשית כל, קצבה איננה רכוש. היא מיועדת לאדם הספציפי שלו היא מיועדת, לא לצאצאיו. הילדים שלכם לא יהיו זכאים לקצבת הביטוח הלאומי שלכם; למה שצאצאי ניצולי השואה יהיו זכאים לקצבה של הוריהם – ויותר מכך, לקצבה שהוענקה בשל הסבל הייחודי שעברו ההורים והילדים לא עברו?

שנית, מעבר להכרה הממוסדת הראשונה בכך שבני הדור השני לשואה הם נכים הנזקקים לפיצויים, יש כאן הכרה אילמת בכוחה הבולם של הביורוקרטיה, שמונעת מהניצולים את הקצבאות המגיעות להם. אילו רצתה נס להועיל לניצולים, היא יכלה – למשל – להעלות הצעת חוק שקובעת שפקיד שימנע קיצבה מאדם הזכאי לה, ישלם קנס עצום מכיסו.

שלישית, בעוד נס מנופפת בדגל הלבן מול הביורוקרטים, נמשכים הדיונים בתביעה שהגישו ניצולי השואה כנגד בנק לאומי. כעת, שנים לאחר שהוגשה התביעה ובטרם התקדמה, מציעה הכנסת להעביר את הנושא לבוררות. אני לגמרי בעד, בתנאי שהבוררות תיעשה בנוכחות גיליוטינה. בנק לאומי ממשיך לגזול את ניצולי השואה ויורשיהם. אם בנק אחר היה עושה את זה, היינו מאשימים אותו באנטישמיות.

צדיקת השבוע: ועדת הכלכלה של הכנסת

הצדיקים הם אלו שנתנו השבוע את הגרסה שלהם ל"מתוך שלא לשמה בא לשמה". ועדת הכלכלה של הכנסת, שבלמה את תכנית האוצר להעלאה של המיסים על אלכוהול מקומי והורדתו על אלכוהול תוצרת חוץ. ההחלטה היתה פה אחד. כמו כל תכנית מיסוי, גם זו – שדפקה בעליל את היצרנים המקומיים ואת צרכני האלכוהול המקומי, כאלו המכונים בדרך כלל "עניים", וששיפרה את יכולתם של המעמדות העליונים לקבל את המשקה שלהם בזול – התהדרה בתואר "רפורמה".

האוצר עשה טעות טקטית וניסה להגניב את הצ'ופר לחברים שלו כ"מלחמה באלכוהול". חברי הכנסת העירניים שמו לב שלמרות שמחירי הוודקה והעראק יעלו במסגרת התכנית, מחירי הוויסקי יצנחו פלאים, והשינוי היחיד יהיה התמכרותם של צעירי ישראל למשקאות תוצרת סקוטלנד. הם דחו, כאמור, את ההצעה. האוצר יצטרך למצוא עז אחרת כדי להעביר אותה.

ספין השבוע: משרד הרווחה

שר הרווחה חתם השבוע על הסכם עם איטליה, במסגרתו יוכלו אזרחים ישראלים החיים שם להמשיך ולקבל את דמי הביטוח הלאומי שלהם. וזה חיובי: אנשים ששילמו מיסים זכאים לקבל את המגיע להם גם אם החליטו שלא לגור בישראל. זה כספם; זה כל העקרון של ביטוח לאומי.

הבעיה היא שמשרד הרווחה לא מוכן להגיע לאמנה מקבילה כזו עם ארצות הברית, שבה יושב המיעוט הישראלי הגדול ביותר – יותר מ-300,000 איש, על פי ההערכות. הסיבה? כפי שאמרו שם השבוע ל"כלכליסט", היא אי התאמה בין מערכות הביטוח הלאומי של שתי המדינות – אבל גם ובעיקר משום שהסכמה לכך "תעודד ירידה". עם כל הכבוד, זה לא מתפקידו של משרד הרווחה או של כל גוף ממשלתי. ישראלים הם אנשים עצמאיים, ומותר להם להחליט שהם קמים והולכים. אלה החיים שלהם, ולממשלה אסור לקנוס אותם בשל כך. אם להשתמש בדמגוגיה הרגילה בישראל, שבה השואה צריכה להופיע לכל המאוחר במשפט השלישי – הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום – אנחנו זוכרים באיזו מדינה הטיל האוצר מיסים על יהודים שביקשו להגר.

איך זה קרה? איך הגיעו חשבונות הפנסיה שלנו לידיהם של קלפנים מקצועיים, עם רמת מוסר שהיתה גורמת לגנב מן השורה להסמיק? התשובה היא ב"רפורמת" בכר, שהעבירה את קרנות הפנסיה מידי הבנקים – שהם, למרות הכל, מוסדות סולידיים בדרך כלל – לידי בתי השקעות, שהם הכל חוץ משמרניים. תוכלו לומר תודה על כך לראש הממשלה כיום ושר האוצר דאז, בנימין נתניהו