קצוץ דק דק

הנה נתון שעוד כמה ימים ישקע בתהומות הנשיה, ולא במקרה: 2009, למרות יללות האוצר, הסתיימה כשהגרעון התקציבי של ישראל נמוך ב-5.1 מיליארדי שקלים מהיעד הרשמי שלו. ואם לא היה די בכך, אז ההכנסות ממיסים היו גבוהות ב-4.8 מיליארדי שקלים מהמתוכנן.

וואו, אתם אומרים. זה המון כסף, 4.8 מיליארדים. זה אומר שיהיו עוד כמה אלפי כיתות ומורים, כדי שנוכל להוריד את מספר התלמידים ל-30, כפי שהובטח עוד בשנות השבעים, נכון? זה אומר שיהיו עוד רופאים בבתי החולים, כדי שהם לא יצטרכו לעשות משמרות של 24 שעות, נכון (לנהג משאית אסור להיות ליד הגה במשך זמן כזה; מנתח זה כנראה תפקיד קריטי פחות)? זה אומר שסל התרופות יורחב, נכון? שיהיו יותר עובדים סוציאליים?

חס וחלילה! מה, אתם חיים במדינה שיש לה אחריות כלפי תושביה? זה אומר בסך הכל שהמע"מ ירד בחצי אחוז, מה שיועיל מאד למי שכבר יש לו עוד כמה חודשים. אה, עוד משהו – לא תראו את הנתון הזה יותר. אף אחד לא יזכור אותו. כשהאוצר יגיד שוב שאין כסף ושצריך לקצץ – והוא יגיד את זה בתוך שלוש, שתיים, אחת... – אף אחד לא יזכור.

אחרי הכל, זה קרה גם בשנה שעברה. וגם בשנה שלפניה. הכנסות המיסים היו גבוהות מהצפוי – לעיתים גבוהות משמעותית מהצפוי. ומה עשה האוצר? קיצץ שוב בשירותים (שם מעדיפים לקרוא לזה "קיצוץ בתקציב", בתקווה שאף אחד לא יעשה את הקישור). וזה מה שיקרה עוד שלושה חודשים, מקסימום. שוב נשמע שאין כסף, וצריך לקצץ – כי מבחינת האוצר, קיצוץ הוא לא אמצעי; הוא אידיאולוגיה. הממשלה צריכה להיות קטנה וחלשה ככל האפשר; זה עיקר אמונה.

ומה עם תושבי ישראל? אלה שבין השאר משלמים את משכורותיהם של אנשי כת היד הנעלמה מהאוצר?

הפוך, גוטה, הפוך

ובכן, לתושבי ישראל יש דעה משלהם. 76% מהם אמרו לאחרונה לסקר שנערך ביוזמת ח"כ מירי רגב וארגון "ידיד", שהם סבורים שהממשלה צריכה לסייע לאנשים בדיור.

רוב מוחלט של הנשאלים (76%) אמרו שהממשלה צריכה לסייע לזוגות צעירים ולסטודנטים – הכוונה היא לסבסוד רכישת הדירה הראשונה שלהם. 78% אמרו שהממשלה צריכה לסייע בסבסוד לכל מי שרוכש דירה בפריפריה, ו-80% אמרו שהמדינה צריכה להתערב כדי לווסת את מחירי הדיור באזור המרכז.

גרוע מכך, 57% מהנשאלים סברו שהממשלה צריכה לקחת אחריות לדיור ציבורי מוזל למי שידו אינו משגת. זו כפירה סוציאליסטית של ממש. 83% מבין שוכרי הדירות שנשאלו אמרו שהממשלה לא פועלת מספיק כדי לסייע להם להשיג דיור.

באוצר ודאי היו תולשים את שערותיהם למראה הנתונים האלה – המעסיקים שלהם לא מבינים כלום בכלכלה ולא יודעים שצמיחה משמעה שהמדינה סייעה לעוד טייקון להתחיל עוד מיזם כושל שעליו הוא לא ישלם מיסים בארץ. כלומר, הם היו תולשים את שערותיהם אלמלא טרחו לסרס מזמן את קהל הבוחרים ולהעביר את כוח ההכרעה הכלכלי מידי הכנסת לידי משרד האוצר.

תאוות בצע קטלנית

מדו"ח "קו לעובד" שפורסם השבוע, עולה שענפים שלמים של המשק הישראלי נגועים במה שתמיד אמרו אנטישמים על יהודים: תאוות בצע קטלנית. המעסיקים אינם שומרים על זכויותיהם של העובדים, וחלק ניכר מהם ניצלו את המשבר הכלכלי כדי לכרסם בזכויות הללו.

הענפים הנפגעים במיוחד הם השקופים, אלה שעובדיהם בלתי נראים: ענפי הנקיון, השמירה, העובדים באולמות האירועים ובמסעדות. הבוסים שלהם קיצצו בשכרם, דרשו מהם יותר עבודה, העבירו אותם במיקור חוץ לחברות אחרות, שאינן מחויבות לשמור על זכויותיהם הסוציאליסטיות, וכל טריק ושטיק מגעיל אחר שאפשר להעלות על הדעת. ולמרות הכל, רק ארבעה אחוזים מהמתלוננים חושבים בכלל על התפטרות. משכורת עושק עדיפה על אפס משכורת.

משרד האוצר אמון על תפיסה שמדברת על שוק חופשי, על פי כללים מוסכמים. בישראל יש חוקי עבודה, שרובם נחקקו עוד בתקופה שהאמינו שאנשים הם קודם כל בני אדם ורק אחר כך יחידות יצור. במשרד התמ"ת יש פחות מ-20 מפקחים שתפקידם לשמור על זכויות העובדים; שנה אחרי שנה מבקש התמ"ת להגדיל את מספרם, ושנה אחר שנה האוצר מסרב. כאשר שר התמ"ת דתי, בעוונותיו, הפקחים עוסקים בכלל במשהו אחר – ברדיפת עסקים שפתוחים בשבת. הסירוב להגדיל את מספר המפקחים, כמו גם העובדה שלא הוגשו כתבי אישום קשים במיוחד כנגד מעסיקים, כמו גם העובדה שגם אם מעסיק כבר נקנס, הוא לא מאבד את רישוי העסק שלו, אומרים בדיוק מה חושבים האנשים החשובים במנגנון הממשלתי על זכויות עובדים.

צדיקת השבוע: הכנסת

זו אישרה השבוע בקריאה שניה ושלישית תיקון לחוק הגנת הצרכן, הקובע מעתה שצרכן יוכל לדרוש ביטול או תיקון עסקה אם וכאשר יוודע לו שבעל העסק הוא ישראלי... אה, כאשר יתברר לו שעבדו עליו. החוק עד כה קבע תקרה של שבועיים, אבל מחקרים הראו שהלקוח מגלה שהוא נדפק או שלא גילו לו פרט מהותי הרבה אחרי השבועיים. כמו כן, התיקון החדש לחוק – שייכנס לתוקפו באמצע חודש מארס – קובע שניתן לבטל עסקאות שירותים – חיבור אינטרנט, למשל – עד 14 יום לאחר העסקה.

ספין השבוע: השופט, הקנסות והדואר הרשום

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין דחה השבוע תביעה כנגד העיריות: התובעים טענו שהעיריות עושות להן למנהג שלא למסור הודעות על קנסות בדואר רשום, והעיריות מצידן טענו שזה מסובך להחתים אנשים על אישור שהם קיבלו את ההודעה שנשלחה אליהם. התקדימים, יש להודות, לצידן של העיריות, אבל כל העסק מבטל את המשמעות של דואר רשום, כלומר דואר שיש ודאות גמורה שהנמען קיבל. כמובן שיהיו אנשים שיסרבו לקבל דואר שמכיל קנס, אבל זה לא תירוץ. תואיל הרשות ותשלח אדם עם הדואר, ואם הנמען יסרב לקבל אותו – יירשם שסירב לקבל. עבדכם הנאמן כמעט ומצא את עצמו בכלא צבאי בגלל שקצינת שלישות לא לגמרי אינטליגנטית התעקשה ששלחה אליו דואר רשום שמעולם לא קיבל, וסירבה להראות את הספח החתום בתואנה ש"אם שלחנו, אז זה הגיע".

אחרי הכל, זה קרה גם בשנה שעברה. וגם בזו שלפניה. הכנסות המיסים היו גבוהות מהצפוי – לעיתים גבוהות משמעותית מהצפוי. ומה עשה האוצר? קיצץ שוב בשירותים. וזה מה שיקרה עוד שלושה חודשים, מקסימום. שוב נשמע שאין כסף, וצריך לקצץ – כי מבחינת האוצר, קיצוץ הוא לא אמצעי; הוא אידיאולוגיה