כל המשפחה בוכה

מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני, שלח מכתב תקיף למפעל הפיס, ובו דרש ממנו לחזור תוך ארבעה חודשים לשיטת ההגרלה הקודמת. לדבריו, השיטה החדשה – שדורשת מהטמבל שממלא כרטיס לנחש נכון שישה מספרים מתוך 37 במקום 34 – עשויה לגרום להתמכרות להימורים, תופעה ש"עשויה להיות קיצונית יותר אצל אוכלוסיות חלשות ומעוטות יכולת".

זה לא ששני לא צודק. הפיס, ידוע ממזמן, הוא מס על עניים. הוא מציע חלום בלתי מושג לאנשים שאין להם דרך אחרת להיחלץ מהעוני. הסיכוי שלכם למות ממכת ברק עומד על 1:500,000; הסיכוי שלכם לזכות בלוטו הוא אחד לכמה מיליונים. ככה, אחרי הכל, הם עושים את הכסף שלהם: מאי הבנה של אנשים בסטטיסטיקה.

הבעיה, אם כן, היא לא בדברים של שני; היא בעובדה שהוא אמר אותם. האחריות על מוסר הציבור איננה מוטלת על משרד האוצר. זו סמכותה הבלעדית של הכנסת. אם שני חושב שהפיס הוא הונאה – שיווק של אשליה – יואיל נא לשכנע את הכנסת להעביר חוק בנושא. הסיכוי שזה יקרה נמוך, כמובן, כי שיטת החליבה הזו של הציבור, תוך השלכת עצם פה ושם – שם כיתה, פה בית ספר – נפוצה בעולם כולו. אז שני מנסה לבצע הנדסה חברתית בלי לשאול את הנשלטים. הם, אחרי הכל, לא מספיק אינטליגנטיים. פעם נהגו לקרוא לזה עריצות נאורה או פטרנליזם; היום זה סתם נראה כמו סנוביות מאוסה.

מי אמר שאין כסף?

ההתנשאות של שני בעייתית, בין השאר, משום שהמשרד שמתיימר לחנך את העניים הוא זה שמקפיד לוודא שהם יישארו עניים. תמיד אומרים לנו שאין כסף – אין כסף לחינוך, אין כסף לרווחה, אין כסף לבריאות. בגלל זה צריך לקצץ בשירותים (או, בז'רגון של האוצר, "לקצץ בהוצאות").

אבל מי אמר שאין כסף? כרגיל, האוצר הצניע את העובדה שהוא סיים את 2009 עם עודף בגביית המיסים. בשפה של בני אדם, המשמעות היא שכאשר תכנן האוצר את תקציב 2009, הוא תכנן כך וכך הכנסות ממיסים. בפועל היו כמה מיליארדים יותר. זה הכסף שלכם ושלי. עכשיו, האוצר יכול לעשות איתו כמה דברים – לתת לנו החזר על הכסף העודף, או להשקיע אותו במשהו נאות, כמו תשתיות או הגדלת סל התרופות.

כמובן שזה לא מה שקרה: חלק מהכסף יילך לכיסוי הגרעון, וחלק – מיליארד – יילך ל"עידוד הייצוא". האוצר יתן ערבויות ליצואנים שרוצים לפתח את העסקים שלהם. זה חשוב, בלי ספק, אבל האם זה חשוב יותר מטיפת חלב בישובים עניים? ומה קרה – לאיפה נעלמו עקרונות השוק החופשי? הם אומרים שיצואן כושל ייענש, ובצדק, וזה לא עניינו של הציבור. פתאום, הפך משרד האוצר לסוציאליסט?

אין סיבה להסחף. האוצר פשוט נוקט במדיניות הקבועה שלו: הוא לוקח ממי שאין לו ונותן למי שיש לו. הוא הוריד את המע"מ אחרי שנה – הורדה שלא תועיל לשכבות החלשות אבל תועיל לחזקות – ועכשיו הוא מפזר את הכספים הללו על מי שכבר יש לו מפעל.

ככה זה. אבל לפחות אל תקראו לזה שוק חופשי. זה לא. זה משק שבו הממשלה מסייעת לחזקים.

מה גרם לריבלין להיות פחות משועשע?

יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, הוא אדם רגוע ומשועשע בדרך כלל. הוא לא היה כזה כשתקף את חוק ההסדרים: הוא הגדיר את החוק – המצאה של שמעון פרס, אלא מה – כחוק אנטי דמוקרטי ואנטי חברתי.

מהו חוק ההסדרים? ערימה של חוקים כלכליים שמצרף האוצר לתקציב המדינה, בדרך כלל בבהילות ומתוך כוונה שלח"כים לא יהיה זמן לקרוא אותם. באמצעותם, מרשה האוצר לעצמו לבטל חקיקה חברתית – אה, סליחה, לא לבטל; את זה הם עוד לא מעזים לעשות. הם "דוחים את יישום החוק". חוק הדיור הציבורי, למשל, שהעביר רן כהן ממרצ בעמל רב במשך שנים, נדחה ונדחה ונדחה.

חוק ההסדרים מסרס את הכנסת ומעביר את ההחלטות הכלכליות כולן לידי האוצר. בשפה פחות סימפטית, זהו פוטש. אבל זה פוטש שעובד כבר 25 שנה – מאז משבר האינפלציה הגדול וממשלת האחדות של פרס – ובאוצר התרגלו אליו. הוא נוח מאד מבחינתם. הגיע הזמן שהכנסת תיטול מחדש את שלה.

פעלולן השבוע: שר האוצר

שר האוצר, הטיל הלוגי לאלוהים שלא חזר, יובל שטייניץ. הלז, שמונה על תקן ממלא המקום של בנימין נתניהו באוצר, ממשיך לעשות את רצון בעליו. הוא תקף השבוע את מבקר המדינה, על כך שהאחרון העז להעלות ביקורת על מס המים החדש שהטיל האוצר. המדובר, כזכור, בהעלאה של עשרות אחוזים במחירי המים – שכלל לא ילכו למשק המים. האוצר רוצה את שני המיליארדים לעצמו – וכפי שראינו, הוא מחלק אחד מהם ליצואנים.

שטייניץ כל כך עסוק בחלוקה מחדש של העושר – העברתו מידי הנדכאים לידי הטייקונים – שהוא תקף את המבקר בחריפות, ואמר שלא מקובל עליו שהוא יתערב בהחלטות של הממשלה. תזכורת לשטייניץ: אם המבקר לא יעשה את זה, אפשר לסגור את התפקיד. אולי במקום להכניס את היד שלך עמוק יותר לכיסם של האזרחים תעלה את מס החברות? לא, הא?

צדיקת השבוע: ועדת הכלכלה של הכנסת

ועדת הכלכלה של הכנסת, שאישרה לקריאה ראשונה את חוק הדלקן האוניברסלי. אם וכאשר הוא יעבור, הוא ישבור את המונופול של חברות הדלק: הדלקן שיותקן ברכב יאפשר ללקוח לרכוש דלק בכל תחנת דלק, וישחרר אותו מהכבילה לחברת דלק אחת – פחות או יותר באופן שבו כרטיס אשראי מאפשר משיכה של כסף מכספומטים של כל הבנקים.

הבעיה העיקרית: התקנת הדלקן עולה כסף, ואף חברת דלק לא מוכנה לשלם עבור התקנת דלקן אוניברסלי.

האחריות על מוסר הציבור איננה מוטלת על משרד האוצר. זו סמכותה הבלעדית של הכנסת. אם מנכ"ל המשרד חיים שני חושב שהפיס הוא הונאה – שיווק של אשליה – יואיל נא לשכנע את הכנסת להעביר חוק בנושא