עכשיו מעומע"מ

ביני ובין שורה של חברות – ספקיות רשת, חברת החשמל – יש הסכם בלתי כתוב. הוא אומר שמדי פעם אני עשוי ללחוץ על מתג מסוים או לסובב ברז. כשזה יקרה, יגיע אלי משאב – ואני אשלם, בסוף תקופה קבועה, את מחירו. החברה רשאית שלא לעמוד בחוזה, אם קורה אירוע המוגדר כ"כוח עליון".

בישראל, כידוע, אין גבולות. אי לכך ובהתאם לזאת, גם הטפטוף הראשון של החורף יכול להיחשב לכוח עליון; הוא מלווה תכיפות בקריסת רשת החשמל ולעיתים קריסת ספקיות הרשת. כשזה קרה, לפני כחודש וחצי, שלחתי SMS עדכון לידידה טובה: הרשת קרסה בעקבות הגשם. היא הגיבה מיד: אה, כמו בקניה.

זה היה כמו אגרוף במפתח הלב, עד שהבנתי שהיא צודקת. יותר ויותר דומה ישראל למדינת עולם שלישי. שר התחבורה היוצא, שאול מופז, הביא לכך שאיגוד התעופה העולמי ידרג את שירותי התעופה של ישראל כמו אלה של זימבאבואה. ויותר ויותר נפוצה בישראל תופעת "הקהילות המוקפות חומה" – שכונות שלא כל אחד יכול להכנס אליהן, אלא רק מי שמתגורר בהן. לעיתים קרובות הן נשמרות על ידי משטרה פרטית. סוג אחר של ישוב כזה, נפוץ אפילו יותר, הם יישובים שמתוכננים במודע כך שלא תהיה בהם תחבורה ציבורית, כלומר אם למשפחה שלך אין שני כלי רכב – אין טעם בכלל שתעברו לשם.

זה לא במקרה. אחד הדברים שהתקשורת מקפידה באדיקות לא לדווח עליהם הוא הפערים במשק. מדי פעם אין לה ברירה, אז היא יורה איזה דו"ח וצוללת במהירות. אין כלי תקשורת בישראל שאיננו שייך לאיזה אוליגרך או טייקון (האוליגרכים, כמובן, הם טייקונים שלא נולדו פה), ויש קשר שתיקה סביב הנושא.

השבוע, ביצע דה מארקר גיחה מהירה שכזו. מדו"ח שפרסם השבוע עולה ששליטתן של מה שמכונה "18 המשפחות" בשוק הישראלי קרובה לטוטאליות. אם החברה שאתה עובד בה גדולה, היא כנראה בשליטה של טייקון, לעיתים יותר מאחד. עשר משפחות מחזיקות בכ-30% מהמשק הישראלי; מה עושות שאר השמונה, אפשר רק לנחש.

מי רוצה להיות על הכוונת?

עוד קובע הדו"ח – של פרופ' אסף חמדני, מומחה למשפט תאגידי – כי בפועל מנוהלות החברות לא על ידי חבר המנהלים שלהן, שמחויב לדו"ח לציבור, אלא על ידי בעל השליטה. החוק הישראלי כמעט ולא עוסק בבעל השליטה. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא עצומה – משום שיש קשרים הדוקים בין הטייקונים ובין הממשלה. בימים אלה, מנהלים שני טייקונים – בעלי השליטה ב"ידיעות" ו"מעריב" – מלחמה מתוקשרת מאד כנגד אוליגרך זר, שלדון אדלסון, כדי לחסל את החינמון שלו. הם עושים זאת באמצעות הצעת חוק בכנסת והעמדת העיתונים שלהם לרשותה, תוך הטלת אימה – לא במכוון, כמובן, הם יאמרו – על חברי הכנסת. ובאמת, מי רוצה להיות על הכוונת גם של "ידיעות" וגם של "מעריב"?

לא שאני תומך באדלסון. השטיק שלו – הביביתון, עיתון מפסיד במכוון שמטרתו המוצהרת היא לקנות לבעליו השפעה פוליטית – מסריח לא פחות ואולי יותר. אבל הנה אנו רואים כיצד שני טייקונים ואוליגרך מניעים, איש-איש, את גייסותיו הפוליטיים. ואם יש מי שחושב שהמשחקים האלה לא מתרחשים מתחת לפני הקרקע – התקשורת, מטבע הדברים, היא שדה קרב שמושך תשומת לב – בעניינים כלכליים אחרים, יש לי ספקית רשת קנייתית למכור לו. בעונת הגשמים.

לו הייתי רוטשילד

הפועל היוצא של התרכזות הכוח במשק בידי קבוצה קטנה של טייקונים היא הגדלה ניכרת של הפערים החברתיים. מי ששייך לאצולה יקבל משמעותית יותר ממי שאיתרע גורלו להיוולד פלבאי.

דו"ח מכון אדווה שפורסם השבוע מציג את התמונה במלוא כיעורה. במהלך שנת 2008 – שנת המשבר, למי ששכח – עלות שכרו הממוצעת של מנהל ב-25 החברות הגדולות במשק עמדה על 779 אלפי שקלים בחודש, פי 95 מעלות השכר הממוצע במשק.

רצוי להזכיר שהנתון הזה, גם הוא מטעה: חלקים ניכרים מהעובדים בישראל משתכרים הרבה, הרבה פחות מהשכר הממוצע. בין רבע לשליש מהעובדים לא מגיעים לשכר המינימום, שהוא כמחצית מהשכר הממוצע, שנמתח כלפי מעלה עקב השכר הגבוה מאד של מספר קטן של עובדים.

המנהלים פיטרו במהלך 2008 – במיוחד בסופה – 100,000 עובדים ישראלים, כדי למנוע את קריסת החברות. אבל ראה זה פלא: אף שהמנהלים הם אלו שהביאו את החברות על סף קריסה – אף עובד ייצור לא שיחק בכספנו כפי ששחקו לבייב, אריסון והשאר – לא רק שהם לא פוטרו, הם אפילו העלו את השכר של עצמם בשבעה אחוזים בממוצע. למותר לציין שהשכר של שאר המשק לא עלה. הכנסות משק הבית של העשירון העליון עלו – וכל שאר העשירונים ירדו; חלקו של העשירון העליון בהכנסות עלה מ-28.3% ל-28.6% בסוף שנת 2008. מרשים.

לגזור ולשמור בפעם הבאה שהסמרטוטון הכלכלי הקרוב למקום מגוריכם יחלוק עמכם את דמעותיו של טייקון.

מורידים מע"מ? תסתכלו על חצי הכוס הנכונה

שר האוצר, בנימין נתנ... אה, סליחה, יובל שטייניץ, התחפש השבוע לחברתי והודיע חגיגית על כך שהמע"מ יורד בתחילת חודש ינואר – כלומר, מחר – לשיעור של 16% בלבד. הוא ציין שהדבר יקל על השכבות הנמוכות.

זה רק חצי נכון. העלאת מע"מ פוגעת בשכבות החלשות, כי מדובר במס רגרסיבי והם משלמים יותר על מוצרי יסוד. הורדתו איננו מועילה להם – משום שהמוכרים אינם מורידים מחירים ורוב האנשים כבר התרגלו למחירים הישנים. בפעם הבאה ששטייניץ ירצה להיות חברתי, אולי במקום לשחק עם שיעורי המע"מ, הוא פשוט יעלה את מס החברות. אבל אז, כמובן, הוא יאבד את תמיכתם של הטייקונים, שחשובים לו הרבה יותר מהבוחרים.

ככה זה.

צדיק השבוע: בית המשפט העליון

בית המשפט העליון אישר שלשום (שלישי) את החרמתו של "יהלום דמים" בשווי 71.5 אלף דולר, ואת העברתו ל"קרן קימברלי". קרן קימברלי היא הקרן העוסקת במניעת ייבואם של יהלומי דמים – יהלומים שנכרים באזורי מלחמות באפריקה ושמכירתם מממנת את המשך רכישות הנשק של הבריונים המקומיים. כדי לייבא יהלומים מאפריקה, יש צורך ב"תעודת קימברלי", שמעידה שאין זה יהלום שהכנסותיו ישמשו לרצח. לישראל יש קשר ייחודי לסחר הזה – היא מרכז בינלאומי של סחר יהלומים וסחר נשק.

טייקון ישראלי בדימוס, ארקדי גאידמק, היה סוחר נשק באפריקה; טייקון אחר, הגביר השביר לב לבייב, עושה את כספו מיהלומים. ידיהם דמים מלאו, אבל מסתבר שבישראל חשבון בנק מנופח מספיק ויכולת פנומנלית לחירבון עסקים יכפרו על כך.

תרגיל השבוע: אילן בן דב

פרטנר עשתה תרגיל לאחרונה, ופיטרה 120 מעובדיה – אבל קבעה את תאריך הפיטורים למחר (שישי), כדי שהם כבר יתרחשו רשמית ב-2010. דיברנו מוקדם יותר על מנהלי חברות ושכר מנופח;

בן דב ופרטנר חילקו לאחרונה לעצמם דיווידנד של 1.7 מיליארדי שקלים. כפי שציינה חברת הכנסת שלי יחימוביץ', ויתור על אחוז אחד – אחוז אחד בלבד – מהדיווידנד היה מייתר את פיטוריהם של העובדים. אבל מנהלים צריכים לדעת מה באמת חשוב, לא?

בישראל, כידוע, אין גבולות. אי לכך ובהתאם לזאת, גם הטפטוף הראשון של החורף יכול להיחשב לכוח עליון; הוא מלווה תכיפות בקריסת רשת החשמל ולעיתים קריסת ספקיות הרשת. כשזה קרה, לפני כחודש וחצי, שלחתי SMS עדכון לידידה טובה: הרשת קרסה בעקבות הגשם. היא הגיבה מיד: אה, כמו בקניה