היה כלא היה

הידיעה החשובה של השבוע היא שבג"צ, בהנהגת הנשיאה דורית בייניש, אזר אומץ ופסל חוק של הכנסת שמאפשר את הפרטת בתי הכלא. ולא, זה איננו אקטיביזם משפטי. לזה קוראים פיקוח.

אסירים הם נדכאי החברה. הם נשפטו על ידי המדינה ומרצים עונש שהיא קבעה להם. הם במשמורתה; במדינות האנגלו-סקסיות מכונה המדינה ה-warden, האפוטרופוס, של האסירים; והתואר הזה משמש גם כתוארם של מפקדי בתי הכלא. אפוטרופוס איננו רשאי להתחמק מאחריותו לאנשים שתחת חסותו.

שהרי מה מהותה של ההפרטה? להפחית את העלות של החזקת האסירים. איך עושים זאת? נו, באמת. אתם באמת לא יודעים? באמת אין לכם מושג מה יקרה לאנשים שיהפכו מנתיניה של סמכות מדינה, גם אם קרה ומרוחקת, לפריט מניב הכנסות במצאי של חברה כלכלית?

כלא פרטי בדימיון מודרך

ניסוי מחשבתי: מה היה קורה אילו הערעור כנגד הכלא הפרטי היה נדחה ב-2006, והוא כבר היה עובד שעה שלב לבייב היה סופג את המשבר שלו? מה היה גורלם של האסירים? האם יש לכם ספק שרמת חייהם, והסיכוי הנמוך גם כך שלהם להשתקם, היו נפגעים קשות?

עכשיו לבייב ושותפיו צווחים מרה. הם דורשים החזר מהמדינה, ובין השאר הם רוצים פיצוי על חשבון רווחים עתידיים. סליחה, חברים, אבל זה לא עובד ככה. זו היתה יוזמה עסקית. היא היתה נתונה בספק מאז 2006. עכשיו היא נכשלה. אף אחד לא חייב לכם שום דבר. בעסקים יש סיכון. אילו לבייב היה בונה קניון כושל כלשהו – סתם, דוגמא לא קשורה למציאות – הוא לא היה מעז לבוא לרשויות בטענות כלשהן כאשר הוא נכשל. לבייב לא ניסה לבנות כלא כי הוא פילנתרופ; הוא נכנס לסיפור הזה כדי לעשות לארמונו (ככה זה אצל מיליארדרים, הם מזמן עברו את שלב ה"לעשות לביתם"). הוא לא הצליח. שינגב את הדמעות ויעבור לכשלון הבא. החוצפה שלו גדולה במיוחד על רקע ההתעללות שלו בבעלי האג"ח של אפריקה. הם, שהלוו לו כסף, כנראה לא זכאים לפיצוי.

אגב זה: ynet דיווח השבוע שמשרד האוצר, בהתקף נדיר של שמירה על האינטרס הציבורי, עומד לחלט את הערבויות של חברת MTS, שבבעלותה של אפריקה ישראל. זה קרה משום שהאחרונה לא עמדה בהתחייבויותיה באיזה פרויקט שולי, הרכבת הקלה. יש לקוות שכך יקרה בהתאם. הגיע הזמן שהמשחק של "עץ אני מרוויח, פאלי אתם מפסידים" ייגמר.

הם מפריטים גם אחיות

העליון ממשיך לבדוק, בזהירות, את גבולות ההפרטה. בית המשפט דחה השבוע את תביעתה של מד"א כנגד חברת נטלי, המספקת שירותי אחיות לבתי ספר, אבל מתח ביקורת חריפה על משרד החינוך, ועל ההפרטה. יתר על כן, הדחיה היתה מסיבות מנהליות, ותביעה מיוחדת בנושא נמצאת בהליכים.

מה, לא ידעתם שהפריטו את האחיות? זה בדיוק מה שקרה. בתי הספר התחילו, לאורך השנים, לצמצם את שירותי האחיות בבתי הספר, ולפני שנה החליט משרד החינוך להפטר מהן לגמרי ובמקום להשתמש בשירותיה של מי שהכירה את האוכלוסיה שלה, לפנות לחברת מיקור חוץ שתיתן שירותים מזדמנים.

השופטים, בראשות בייניש, מתחו ביקורת על שביעות הרצון הבלתי מוסברת, לדבריהם, של משרד החינוך מההסדר המשונה הזה. המשך, כך נראה, יבוא.

תרבות כללית של הגינות? לא בישראל

בינואר 2010 ייכנס לתוקפו חוק החשבוניות הפיקטיביות, וכאב ראש עצום ייגרם לכל החברות הגדולות וכמעט לכל רואה חשבון. מעתה, עסקים שהמחזור שלהם גדול מארבעה מיליוני שקלים יצטרכו לדווח בפרוטרוט על כל חשבונית וחשבונית.

זה נראה כמו נסיון גרוע להעביר את נטל העבודה מהממשלה לחברות. אולי הגיע הזמן לאמץ את המודל האמריקני: מאמינים לך, עד שתופסים אותך. כל זמן שלא שיקרת, אין בעיה. אם שיקרת לרשויות המס, הם יגרמו לך להתחרט על כך שבכלל נולדת.

שם, כמובן, יש תרבות כללית של הגינות. פה אנחנו מדברים על עם שמפתח את המרמה כלפי הממשלה כבר 2000 שנה ועוד לא קלט שמדובר בעצם בממשלה שלו, אז ההשוואה לא עובדת אחד לאחד. ובכל זאת, לטרטר את כולם – שלא לדבר על המחנק שיורגש בבתי המשפט – לא נשמע כמו הפתרון האידיאלי.

נבלת השבוע: חברת "א. א. אברהם"

חברת הנקיון הירושלמית "א. א. אברהם", שחושבת ככל הנראה שהעובדים שלה הם עבדים. כפי שדיווח השבוע כלכליסט, כאשר החליט זוג עובדים ממזרח ירושלים, עריקאת והאנא רדואן, לעבור בחברה מתחרה, עלתה בה חמתה של "א. א. אברהם" להשחית.

תגובתה היתה מערכת השמצות כנגד העובדים החצופים, שהעזו לנסות וליישם את זכותם לספק שירותים למי שהם רוצים, מערכה שהגיעה לשיאה כאשר דיווחו על השניים לשלטונות כעל שוהים בלתי חוקיים עם רקע חבלני. העובדים, ייאמר לשבחם, תובעים. "א. א. אברהם" מיהרה לטעון שהיא יכולה להפריך "80% מהטענות", אבל, על כל צרה שלא תבוא, כבר נמצאת במגעי פשרה. יש לקוות שמעבר לפיצויים שיתן בית המשפט לעובדים, שכל רווחיהם של מנהלי "א. א. אברהם" יוצאו על טיפולים רפואיים.

צדיקת השבוע: לא פחות מההסתדרות

באיחור ניכר, יחסית לארגון שפעם נהג לזמר בקול את האינטרנציונל, הודיעה השבוע ההסתדרות כי היא שוקלת לשנות את חוקתה כך שתאפשר גם לעובדים שאינם אזרחים ישראלים להיות חברים בה וליהנות משירותיה.

חרפת היחס לעובדים הזרים כבר נדונה ארוכות, ואם הם יקבלו סיוע של ארגון עובדים שמתחיל להצמיח מחדש שיניים, יקרה דבר נפלא מאד: ייבואם של עובדים זרים יהיה פחות רווחי לקבלנים – שהם, ולא העובדים, החלאות בסיפור הזה – והם ייאלצו, שומו שמיים, להעסיק אזרחים ישראלים בשכר ראוי. אולי זה השיקול העומד לנגד עיניה של ההסתדרות, אבל מתוך שלא לשמה, בא לשמה.

אילו לבייב היה בונה קניון כושל כלשהו – סתם, דוגמא לא קשורה למציאות – הוא לא היה מעז לבוא לרשויות בטענות כלשהן כאשר הוא נכשל. לבייב לא ניסה לבנות כלא כי הוא פילנתרופ; הוא נכנס לסיפור הזה כדי לעשות לארמונו. סליחה, אבל זו היתה יוזמה עסקית, ובעסקים יש סיכון. אף אחד לא חייב לו כלום