והילד הזה הוא עני

רבע מהציבור הישראלי, כך עולה מסקר של הפורום לציון היום הבינלאומי למאבק בעוני, משוכנע שמצבו הכלכלי יציב. מאחורי הנתון הזה מסתתר לוע גדול של אימה: ל-75% מאזרחי ישראל אין בטחון כזה. 48% אמרו לסוקרים שהם חוששים להתדרדר לעוני. חלק מהעונים, יש להניח, כבר נמצאים שם.

במקביל, פרסם השבוע הארץ כי בתכנית ויסקונסין מקדישים חלק ניכר מהזמן בהטפה לעושר: "אף אדם אינו יכול לממש מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי שלו מבחינת כישוריו או נשמתו ללא כמויות גדולות של כסף", כותב אחד הפמפלטים של התכנית, כמו גם "המציאות היא כי לא ניתן לחיות חיים מלאים או מוצלחים באמת מבלי להיות עשיר".

הנה שני הקצוות גם יחד: רוב גדול של הציבור אינו חש כל בטחון כלכלי, ומנגד יש מי שמטיף לו שהוא חייב להיות עשיר. ולמי ההטפה מיועדת? למי שכמעט אין כל סיכוי שיהיו עשירים. זו מדיניות הקפיטליזם החזירי מבית מדרשו של ראש ממשלתנו: מי שלא עשיר לא נחשב. קבוצת ההתייחסות של האנשים האלה היא העשירון העליון, בדרך כלל האלפיון העליון, ומי שלא הצליח להגיע לקבוצה היקרה הזו – חבל. לממשלה הזו אין מה לומר לו.

עוד מצא הדו"ח שתכניות המלחמה בעוני של ממשלת אולמרט לא מומשו. מישהו באמת מופתע? מישהו באמת חושב שהממשלה שהחליפה את זו של אולמרט, ממשלה כמעט רשמית של החזירון העליון, דווקא היא תשנה את המצב?

רוב גדול של הציבור אינו חש כל בטחון כלכלי, ומנגד יש מי שמטיף לו שהוא חייב להיות עשיר. ולמי ההטפה מיועדת? למי שכמעט אין כל סיכוי שיהיו עשירים. זו מדיניות הקפיטליזם החזירי מבית מדרשו של ראש ממשלתנו: מי שלא עשיר לא נחשב

איך זה שמשקיע אחד מעז

בשבוע שעבר, נכנעו המוסדיים ללחץ הבלתי קונוונציונלי של לב לבייב ושותפיו (חלקם בתקשורת – ראו למטה), והסכימו ל"תספורת". כלומר, הסכימו לכך שלבייב לא ישלם את חובו לסדרת האג"ח ט', אלא ידחה את התשלום ב-16 שנים. במילים מנומסות פחות, הם הסכימו להעמיד פנים שאפריקה ישראל לא פשטה רגל, וכדובדבן השאירו בראשה את האיש שהביא אותה לאיפה שהיא היום.

לא כולם היו מרוצים. אגרות החוב של סדרה ט' נמכרו גם לאנשים פשוטים; אפריקה, ראה זה פלא, פתחה אותן למסחר רחב - קודם לכן רק המוסדיים הורשו לקנות את האג"ח – דווקא במאי 2009, כשהיה צריך להיות ברור לה שהיא לא תוכל לשלם אותם. במילים פשוטות, לבייב ביצע מעשה הונאה ענק. מביתו שבלונדון, הוא שכנע ישראלים לשים את כספם על קרן הצבי, כשהוא יודע היטב שראשו של הצבי כבר תלוי מעל לאח.

חלק מהאנשים האלה לא מוכנים לשתוק, והם פנו לשופטת אלשייך, שאמורה לאשר את ההסכם בין לבייב והמוסדיים, וביקשו ממנה שלא לאשר אותו. הם רוצים את כספם, ועכשיו. בניגוד למוסדיים, הם לא יכולים לחכות 16 שנה, מה גם שכאשר הונפקו אגרות החוב – לפני חצי שנה, נזכיר – הובטח להם שהם יקבלו את הכסף עוד השנה. אי לכך ובהתאם לזאת, הם דורשים אחת משתיים: או שלבייב יחזיר להם את הכסף שהוציא מהם במרמה, או שימונה לאפריקה ישראל מפרק, שיבחן אילו מנכסיה של החברה יש לממש כדי לארגן להם את כספם בחזרה. יפה. עכשיו נראה אם זה גם יעבוד.

שוחטים את הפרה החולבת של העו"ש

הבנקים, והמפקח על הבנקים, עומדים על הרגליים האחוריות כדי למנוע יוזמה ראויה וחריגה של מספר חברי כנסת: לבטל את כל עמלות חשבון העו"ש.

חשבון העו"ש הוא חשבונם של אנשים פרטיים. במשך עשרות בשנים הוא שימש כפרה חולבת עבור הבנקים, שהטילו עליו עמלה אחרי עמלה, כדי שיוכלו לכלכל לוזרים כמו לב לבייב. מישהו, אחרי הכל, צריך להחזיר את כל החובות האבודים האלה. והמישהו הזה הוא אתה.

בבריטניה, מציינים חברי הכנסת, כלל אין עמלות עו"ש. להיפך: מי שמחזיק שם כסף בחשבון עו"ש שנמצא בזכות, מקבל ריבית. בישראל המצב משום מה אחר. פה, הבנקים יכולים לקשור קשר נגד הציבור ולתאם את העמלות ביניהם, כך שלא תהיה תחרות – זה לא אני אמרתי, זה המפקחת על ההגבלים העסקיים אמרה – ומי שרוצה לעקור את שיני הדרקון הוא זה שנחשב לפופוליסט.

ונזכיר שוב: הבנקים הם רכושנו. כבר שילמנו עליהם אחרי מפולת מניות הבנקים ב-1983, שהתחוללה כי הם ניסו לשכנע את הציבור לקנות מניות שלא היה להן ערך אמיתי. אנחנו, אחרי הכל, מי שמאפשרים להם לתפקד; הכסף שאנחנו מפקידים אצלם הוא זה שמאפשר להם להלוות בריבית גבוהה ולגרוף רווחים לא סבירים. אז למה לעזאזל שגם נשלם להם עמלות עבור התענוג?

בבריטניה כלל אין עמלות עו"ש. להיפך: מי שמחזיק שם כסף בחשבון עו"ש שנמצא בזכות, מקבל ריבית. בישראל המצב משום מה אחר. פה, הבנקים יכולים לקשור קשר נגד הציבור ולתאם את העמלות ביניהם, ומי שרוצה לעקור את שיני הדרקון דווקא הוא זה שנחשב לפופוליסט

נבל השבוע: העיתונות הכלכלית בפרשת לב לבייב

רק עכשיו, כפי ששמתם לב, המשקיעים הקטנים מקבלים את זכות הדיבור. נקודה נוספת שיש להתייחס אליה היא צורת הדיווח על המו"מ בין הגביר השביר ובין בעלי החוב שלו. לאורך כל הדרך, התייחסה אליהם התקשורת כאילו היו שני צדדים שווים. הם לא: לבייב הוא זה שחייב להם הרבה מאד כסף, והוא הרשה לעצמו להתייחס אליהם בזלזול.

ראוי לציין שהוא לא היה כזה גיבור מול הבנקים: כשהם הודיעו שאם הם לא רואים כסף, ועכשיו, לבייב שלשל להם כמעט מיד כ-880 מיליוני שקל. איתם הוא לא הרשה לעצמו לשחק משחקים.

על כל זה (בדיוק כפי שעשתה בסוגיית המודו) דילגה העיתונות בחינניות. לכל דבר ועניין, היא שימשה כמשת"פית של לבייב במשחק הסחיטה שלו מול המשקיעים הישראלים.

צדיק השבוע: ועדת הכספים של הכנסת

צדק, למרבה הצער, עולה כסף. מי שאין לו עורך דין, כמעט בוודאות יפסיד – ודאי במדינה כמו ישראל, שבה שיעור ההרשעות עומד על 99.8%, מה שמבטיח שאם הועמדת לדין, גם תורשע. מי שאין לו עורך דין, כזה שמסוגל לשכנע את הפרקליטות לרדת מהגב שלו, נמצא בדרך הנכונה לקלבוש.

על כן ראויה ועדת הכספים של הכנסת לכל שבח, מאחר שהשבוע אישרה לקריאה שניה ושלישית הצעת חוק שעל פיה יזכו מעוטי יכולת לסיוע משפטי פרו בונו, כלומר ללא צורך בתשלום מצידם. לשכת עורכי הדין, במפתיע, בירכה על ההחלטה, וגם לה מגיעה הברכה.