פיאסקומודו: איפה היתה העיתונות הכלכלית?

ביומיים האחרונים קורס בקול רעם פרויקט מודו של דב מורן. הוא יכול לשמש משל יפה למצבה של התקשורת הכלכלית בישראל.

דב מורן מפתח את מודו כבר כמעט שנתיים. המודו הוא, אה, לא ברור כל כך מה הוא בעצם. הוא אמור להיות מין שרוול שמתלבש על סלולרי אחר ושמאפשר לו לעשות כל מיני דברים מגניבים; כשלעצמו הוא לא עושה כל כך הרבה. היו אמורים להיות כמה סוגי שרוולים כאלה. כבר נשמע לא טוב, נכון?

הלאה. מורן הודיע על פיטורים של 100 ומשהו עובדים, לאחר שהודה בקול ענות חלושה שהגרסה הראשונה של המודו – דור 2.5 – לא כל כך מצליחה בעידן שבו כולם מחפשים את דור 3.5. ראוי לציין כשכאשר הושק מודו, לפני כחצי שנה, הבעיה הזו כבר היתה ברורה – ואז מורן מכר לכולם שהמכשיר יצליח נהדר בעולם השלישי, שם רוצים מכשירים לא מתוחכמים.

מאה מיליון דולר עבור מוצר מפגר? לא יכול להיות

קודם כל, הוכח שזה לא נכון: רק חברה אחת, בפיליפינים, רצתה בו. כל השאר לא נגעו בו במקל. אבל חשוב יותר: מה, אתה רוצה לומר לנו שאתה משקיע מאה מיליוני דולר כדי לייצר מוצר מפגר? מאה מיליונים כדי לייצר טלפון לא חכם, אבל מה – קטן וגימיקי? איך הדבר הזה אמור להתחרות עם סמארטפון, מה גם שהסמארטפונים הופכים ליותר ויותר, אה, קטנים וגימיקיים? עכשיו מורן אומר שהדבר הלוהט בשוק הוא סמארטפונים, אבל מה – לפני שנה הוא לא ראה את מה שראו כולם?

השאלות הללו כמעט ולא נשאלו (למה? איך קרה שעד לפני חודשיים, כשהכל כבר התפרק בעליל, התקשורת הכלכלית והטכנולוגית היתה שבויה בקסמו של מורן (אם כי היו יוצאים מהכלל כדורה קישינבסקי ואפילו כאן, בערוץ המחשבים של nana10)? כי מורן הוא אושיה. יש לו הצלחה גדולה מאחוריו, הדיסק און קי. אז כשאדם בסדר גודל כזה מגיע עם מוצר מופרך, האדם הממוצע מגרד בפדחתו, מחניק את הקול הפנימי שלו ואומר לעצמו, "וואלה, כנראה שיש בזה משהו".

מורן, כאמור, הוא רק משל. הוא יכול להיות בנקאי מצליח שממציא שיטה להשמדה המונית של ניירות הון, או נוכל מצליח כמו ברני מיידוף. מה שלא היה נראה סביר אם סתם מנהל סניף בנק או אחראי משמרת באינטל היה מציע, נראה פתאום הגיוני לגמרי ברגע שאפשר לחבר לו מצליחן. אבל גם מצליחנים טועים. וכשהם טועים, הם טועים בגדול. אם איזה ילד שרק יצא מהטכניון היה מגיע עם הרעיון הזה, המשקיעים הספקנים שלו היו מאבדים כמה אלפי דולרים, אם בכלל. בגלל שהרעיון היה של מורן, ההפסד הוא מאה מיליוני דולרים.

שטייניץ ושמיכת הטלאים

שר אוצרנו, יובל שטייניץ, הודיע השבוע שהוא מרוצה למדי מהקונספט של העברת תקציב פעם בשנתיים ושהוא חושב להמשיך עם זה.

כפי שכבר כתבנו, זה היה ברור מלכתחילה. ודאי שלאוצר, שכמסתבר אילף את שטייניץ היטב, יהיה קל יותר אם יצטרך להגיע לכנסת חצי ממה שהוא צריך עכשיו. ודאי שהצעד שהבטיחו לנו שהוא ננקט פעם אחת, בשל משבר חריג, יהפוך בקלילות למשהו יומיומי. ככה זה.

השאלה היא אם שטייניץ לא מתבייש. האיש העביר לפני חמישה חודשים תקציב לשנתיים – והשבוע הוא העביר קיצוץ של יותר ממיליארד שקלים, בגלל דרישות האוצר. אלה, אגב, היו אמורים להיות שני מיליארדים, אבל החרדים נעמדו על הרגליים האחוריות. זה היה אחרי שתכניתו של שטייניץ להטיל מע"מ על פרות וירקות עלתה על שרטון, וכשהכנסת נמצאת במרי כנגד מס המים החדש. כמה עוד טלאים ישים שטייניץ על החוק שלו עד סוף 2010, והאם ילמד את הלקח לפני שתסתיים כהונתו?

אמא'לה, השופטת חיותה

השופטת חיותה כוחן, זו שמצאה את חיימ'קה רמון (חרמון, בלעז) אשם במעשה מגונה, היא זו שמנהלת את משפט הלבנת הכספים של גאידמק. הציפור הזו ברחה, כידוע, כפי שכבר אמרה כוחן עצמה, והיא לא תשוב.

אבל יש עוד נאשמים במשפט: איש הכספים של גאידמק, אחד נחום גלמור, והבנקאים שאיפשרו במעשה, במחדל ובקריצה את ההונאה. כפי שפרסם כלכליסט, כוחן אמרה, שלא לפרוטוקול, כי " לדעתי מי שעשה את הנזק בפרשה הזו הם הבנקאים, והם לא יינקו. הפקידים של הבנק הם שגרמו נזק לבנק, הם אחראים, הם שומרי הבנק, הם שומרי הסף והם לא יינקו".

מהפה שלה לאוזניים של נשיאת העליון. אולי, סוף סוף, נראה את הסרסורים הקבועים של מעשי ההונאה – האלה שלא ראו, לא שמעו, ולא אמרו שום דבר שיכול היה לפגוע ברווחיהם – מאחורי סורג ובריח.

נבל השבוע: בועז יונה

האיש שבמעשי הנוכלות שלו מוטט את חברת חפציבה וגנב את כספיהם של אלפים ממשיך לשבור שיאי חוצפה. השבוע דחה בית משפט בירושלים את תביעתו של בועז יונה לקבל פיצויים מחפציבה, בטענה שהוא היה עובד החברה ושהיא חייבת לו כספים.

לדברי יונה, העובדה שהוא מוטט את החברה ושהוא מרצה עונש מאסר על הונאה איננה אומרת שלא מגיע לו כסף. בית המשפט דחה את התביעה על הסף, ולמרבה הצער איננו יכול להחמיר בעונשו של יונה.

צדיקת השבוע: קשה להודות, אבל הממשלה

הממשלה החליטה השבוע להתחיל לדון בשאלה הבוערת עד למאד של תרבות האקזיטים. הישראלי לא רוצה להשקיע לטווח ארוך; כל תרבות העסקים כאן, במיוחד זו של ההייטק, מיועד להתמקד בפיתוח מוצר רק עד לרגע שבו נמצא לו קונה, רצוי זר.

בסיכומו של עניין, האוצר, משרד התמ"ת ומשרד ראש הממשלה יקימו ועדה שתנסה להבין איך ליצור כאן תעשיה של ממש, לא לופט גשעפט.

איך קרה שעד לפני חודשיים, כשהכל כבר התפרק בעליל, התקשורת הכלכלית והטכנולוגית היתה שבויה בקסמו של מורן? כי מורן הוא אושיה. יש לו הצלחה גדולה מאחוריו, הדיסק און קי. אז כשאדם בסדר גודל כזה מגיע עם מוצר מופרך, האדם הממוצע מגרד בפדחתו, מחניק את הקול הפנימי שלו ואומר לעצמו, "וואלה, כנראה שיש בזה משהו"