שר האוצר, תסתכל לי בעיניים

בנאום נרגש פתח אתמול שר האוצר יובל שטייניץ את השבוע בהבטחה כמעט היסטורית כי "ב-2010 נפריט את לאומי ודיסקונט". שטייניץ הבטיח כי במהלך שנת 2010 תמכור מדינת ישראל את מניותיה בשני הבנקים הגדולים (פועלים כזכור כבר הופרט והועבר לשליטת המליארדרית שרי אריסון) ולא הסתפק בכך.

השר ייחס שטייניץ את הצלחתה היחסית של הכלכלת הישראלית בהתמודדות עם המשבר לפועלה של ממשלת נתניהו ולקינוח אפילו סיפק עצה חינם לאקדמאים מביננו - "אמצו גישה חדשה למדע הכלכלה", ביקש.

שטייניץ, במהלך חצי שנת כהונתו כשר האוצר כנראה למד דבר אחד טוב(?) מהבוס שלו - ראש הממשלה נתניהו: אם אומרים משהו במספיק ביטחון ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהוא נכון, יהיה מי שיקנה את הסחורה. ובכן, חבל שהוא שכח כלל חשוב אחר, גם הוא מבית מדרשו של נתניהו - אי אפשר לשקר לכולם, כל הזמן. מישהו בסוף יידרש לעובדות.

הנה כמה מהן, ישירות מול נאומו:

1) "בשנת 2010 נפריט את לאומי ודיסקונט"

נותרו רק שני אנשים בעולם, שלאחר המשבר הכלכלי עדיין מתייחסים אל המילה הפרטה ביראת כבוד, שלא לומר התפעלות. בשאר מדינות העולם המתקדם, לא היה צריך אפילו את המשבר הכלכלי כדי לקבור את התזה הזו סופית, או לפחות להפנים את הכלל: בנקים גדולים המנוהלים בידי השוק הפרטי, גם אם תחת רגולציה, הם מלכודת דבש. כשהם מרוויחים - הרווחים נשארים אצלם, וכשהם מפסידים הממשלה היא זו שנאלצת לשלם את החשבון.

ככל הנראה האבחנה התמימה והפופוליסטית של השר, מסתמכת דווקא על המשבר האחרון, שהרי ישראל היתה אחת המדינות היחידות בה אף בנק לא נשם את נשימותיו העצמאיות האחרונות. כאן שווה לשאול את כבוד השר - האם הסיבה לכך היא באמת שלל הפעולות המדהימות שהממשלה ביצעה? (אף שהיא עצמה הכריזה כי מדיניותה במשבר הצליחה דווקא הודות לאי ההתערבות). האם השר באמת היה יכול לתת תשובה דומה גם אם בנק פועלים לדוגמא, היה מקבל החלטה לקנות עוד קצת אג"ח סאב פריים, וצולל עם הכסף של כולנו לקרקעית הים השוצף?

כזכור, בשנת 2002 הצהיר נגיד בנק ישראל דאז, דוד קליין, שבנק דיסקונט עשוי לקרוס. אז הרע מכל לא קרה, אך האם היום, 7 שנים אחרי, מצבו כיום טוב בהרבה? על כך ניטש ויכוח. אולם דבר אחד ברור לכולם: הפרטה היא הצומת היחיד בו נפגשים האידיאולוגיה והמזומנים. הבעיה היא שהמפגש הזה עשוי לגרום לתאונה קשה.

2) "ההתאוששות בישראל היא בעקבות תכנית הממשלה"

מעניין. לפני 4 חודשים בערך העביר האוצר (בראשות שטייניץ ושר העל הכלכלי - נתניהו) תקציב דו שנתי. האם כלכלה בונים בסמסטר? למגינת לבו של מר שטייניץ, אפילו לא שיעור בתקשורת. ואם כבר קרדיטים, דווקא מדיניות ה"שב ואל תעשה" של קודמו בתפקיד רוני בר-און, היא זו שהצדיקה את עצמה. העובדה שאותה מדיניות לא נכנעה להשראת הפאניקה האמריקאית וההלאמה הטוטאלית של כל נכס כלכלי, רק נותנת לה תוקף נוסף.

3) "העלינו מסים מתוך מחשבה תחרותית"

אולי. אבל סביר להניח שלא. מי שבקיא ברזי מערכת היחסים הסבוכה בין אגף התקציבים לשאר האגפים באוצר זוכר שדווקא הוא היה זה שדרש לא להגדיל יותר את הגירעון לשנת 2009. קשה לומר שהיה שם תכנון ארוך טווח. נהפוך הוא, כזכור, ראש הממשלה דרש להוריד דווקא את המיסים.

דווקא ממשלת לבני (שלא קמה לבסוף) היתה זו שדרשה להשאיר את יעד הגירעון ללא תזוזה, ודווקא התקציב האחרון הוא זה שמסמן יעד גירעון של 6 אחוזים (במקום 1-2 אחוזים המקוריים, וגידול בהוצאה של 2.5 אחוזים במקום 1.7).

5) "בזמן שהחוב של מדינות אחרות גדל שלנו התכווץ"

טעות. החוב שלנו דווקא עלה ועולה בדיוק כמו בכל המדינות האחרות, אם כי בצורה פחות דרסטית. מצד שני, המקום בו אנחנו התחלנו ונמצאים כיום (כ-80 אחוזי חוב תוצר) הוא עדיין מהגבוהים בעולם המערבי. אז נכון, זהו נתון נמוך ביחס לחוב של ארה"ב אבל היי, אנחנו לא ארה"ב, גם בפקטורים פחות מחמיאים כמו אחוז היצוא או התל"ג הלאומי.