כיצד עשו בעלי ההון את הונם?
לא רק סבן עם בזק: מרבית אילי ההון בישראל עשו את כספם, או לפחות העשירו אותו משמעותית, ממונופולים שהם בעליהם. חברות הדלק, המלט, הברזל והמזון - כולן קיבלו מהשלטון הגנה מלאה בפני תחרות, שאיפשרה להם לקבוע את המחיר ששילמנו כולנו. היום - אנחנו פה, והם שם - באלפיון העליון. דעה

הציבור קרא בהשתאות כיצד הרוויחו חיים סבן ושותפיו מיליארדי שקלים ממכירת השליטה בחברת בזק. זאת לאחר שרכשו אותה לפני שנים ספורות ובמהלך השליטה רוקנו את החברה מהונה ומשכו לכיסם עוד כמה מיליארדי שקלים כדיבידנדים. גם בתקשורת לא פסקה ההתפעלות מכישוריהם העסקיים המופלגים של המוכרים שעשו מאות אחוזי רווחי בשנים ספורות.
אולם, האם שפע הרווחים הוא תוצאת הכישורים העסקיים בלבד? כאן שווה לזכור שחברה גדולה אחרת שקנה חיים סבן במדינה אחרת בסכומים דומים מביאה לו הפסדים גדולים. התשובה לכך היא פשוטה ונעוצה בהבדל המהותי בין החברות - בזק נמכרה כמונופול ממשלתי השולט בשני שליש משוק הטלפונים במדינה ואין לה אלטרנטיבה. החברה השניה מיותר לציין, נמכרה כעסק מתחרה לכל דבר ועניין.
ובזק אינה הראשונה, האחרונה או היחידה.
הכי טוב בבית
פקידי האוצר שמכרו את בזק או צים או כל חברה ממשלתית אחרת ליזמים פרטיים ידעו היטב כי המחיר שהם תובעים אינו ריאלי. מחיר מונופול עולה במאות אחוזים על מחיר חברה "רגילה" שיש לה מתחרים. כל עורך-דין יודע כי תמורת אחוזי שליטה בחברה משלמים הרבה יותר מאשר תמורת אחוזים סתם. כמה שווה שליטה בצרכי כל אזרחי המדינה?
בשנות השישים הייתי כתב כלכלי והיכרתי את מרבית חברי העשירונים העליונים. אז הם מנו אלפים בודדים לעומת מאות אלפי כיום. אחד משועי הארץ שגם היה נשיא התאחדות התעשיינים עסק רק בעסק אחד: ייצור צמר-פלדה שנקרא בישראל ברזלית. כל עקרת בית משתמשת במוצר הזה במטבחה ומחיר יחידה לא עלה ולא עולה גם כיום על כמה שקלים. אולם מי שכיהן אז כשר התעשיה ולאחר מכן כשר האוצר, פנחס ספיר, אסר על אחרים לייצר או לייבא צמר פלדה לישראל.
איל-הברזלית היה מונופוליסט בחסדי השלטון, לו גמל בניהול התאחדות התעשיינים בתיאום מלא עם שרי התעשיה והאוצר. לימים החליפו איל-קפה-נמס שעשה את הונו הרב בזכות מונופול שקיבל מאותו פנחס ספיר למכירת קפה נמס בישראל. כל מטבח יהודי החזיק קפה נמס והיה חייב לקנותו רק מהמונופוליסט שהיה אף הוא לימים נשיא התעשיינים וכמובן גם הוא ניהל את התעשיינים בתיאום הדוק עם שרי התעשיה והאוצר.
משרה חלומית אצל המונופוליסטים
מרבית אילי ההון בישראל עשו כספם ממונופולים שהם בעליהם. חברות הדלק, המלט, הברזל והמזון - כולן קיבלו מהשלטון הגנה מלאה בפני תחרות, שאיפשרה להם לקבוע את המחיר ששלמנו כולנו, תמורת המוצר בלעדיו לא היה ניתן להתנהל. בתמורה קיבלו שליחי הציבור ששלטו במדינה את תמיכת המונופוליסטים במדיניותם הכלכלית והמדינית והכי חשוב - גם ברמה האישית - הם ידעו כי כשיפרשו מתפקידם הציבורי מובטחת להם משרה חלומית אצל המונופוליסטים.
מייד אחרי קום המדינה הדהים מנהיג מפא"י דוד בן-גוריון בהרכיבו ממשלה עם מפלגת התעשיינים, הסוחרים והקבלנים-הציונים הכלליים. הוא בחר בהם ולא במפלגות הפועלים האחרות כמפ"ם ואחדות - העבודה בין היתר משום שהם איפשרו לו לנהל מדיניות חוץ וביטחון כפי שרצה תמורת שליטה שקיבלו במשרדים כלכליים חשובים להם כמשרד התעשיה וכן מדיניות כלכלית של עידוד בעלי ההון.
מאז ועד היום מונופול היא הדרך הבטוחה ביותר לעשות הון ללא מאמץ וכישורים עסקיים. נוחי דנקנר נאבק בימים אלו להשיג עבור חברת המלט נשר בה הוא שולט (עם משפחת ליבנת) מונופול מלא בכל ענפי חומרי הבניין. הוא יודע היטב למה.
הדרך להתעשרות עוברת דרך קשרים ומונופולים
מי שהיה שר תעשיה בשנות השישים, עו"ד חיים צדוק, הכריז עם כניסתו לתפקיד: "עיבדו על המחרטות ולא על פקידי הממשלה". הוא ידע היטב כי הדרך להתעשרות עוברת דרך קשרים המעניקים זיכיונות ומונופולים.
כל אלו הן רק חלק מהסיבות בגללן הישראלי כבול בסבך מונופולים עד היום. מלידה ועד מוות, המונופול שולט בהתנהלותנו וגובה מחיר כראות עיניו. בארה"ב והאיחוד האירופאי הפנימו זאת מזמן ויצרו מנגנון חזק של רשויות למלחמה במונופולים העושות זאת ביעילות רבה. בישראל דאגו "נציגי הציבור" שהם למעשה נציגי בעלי ההון לחקיקה בנושאי מונופולים חסרת שיניים ויכולת כפיה. לא פחות מכך, הם דאגו להעמיד תמיד בראש הרשות להגבלים עסקיים דמויות שהובטח כי לא יעשו הרבה.
בעולם החי והצומח מתקיימים טפילים רבים היוצרים סימביוזה עם גוף אחר הניזון ממקורות טבעיים. הם גדלים ומתפתחים על גוף צמח או בעל חי השורד במאבק עם הסביבה, בשאבם את הדרוש לקיומם מהגוף הנושא אותם בעל כורחו. כך בדיוק קורה עם המונופול - הוא טפיל המתקיים מלשדם של עסקים או אזרחים אחרים הנאלצים בכפייה כוחנית של המדינה לשלם לו כרצונו תמורת קבלת המוצר החיוני לקיום.
המונופול אינו יוצר דבר בעל ערך מוסף. הוא קיבל זכיון בלעדי לספק משהו שאנו זקוקים לו.
המחאה נגד השוד הגדול
הסופר הגרמני החשוב היינריך פון-קלייסט (1777-1811 ) כתב ספר ידוע בשם "מיכאל קולהאוס". הספר מתאר בעל מלאכה בפרוסיה של אז שנדרש על ידי הברון השודד ששלט במחוזו לשלם דמי מעבר על גשר ללא צידוק זולת יכולת הדורש למנוע מעבר ללא תשלום. בעל המלאכה, מיכאל קולהאוס, התנגד לדרישה והחלה במחאה שהפכה למלחמת אזרחים בגרמניה של אז.
לא במקרה המילה העברית ליסטים (שודד, בריון) מתחברת היטב עם מונופול, שהרי מונופליסט הוא למעשה מונופליסטאי. שודד המחזיק בזכיון חיוני למכירת מוצר חיוני.
מאז ועד היום מונופול היא הדרך הבטוחה ביותר לעשות הון ללא מאמץ וכישורים עסקיים. נוחי דנקנר נאבק בימים אלו להשיג עבור חברת המלט נשר בה הוא שולט (עם משפחת ליבנת) מונופול מלא בכל ענפי חומרי הבניין. הוא יודע היטב למה
בשנות השישים אחד משועי הארץ שגם היה נשיא התאחדות התעשיינים עסק רק בעסק אחד: ייצור צמר-פלדה שנקרא בישראל 'ברזלית'. כבר אז מי שכיהן כשר התעשיה ולאחר מכן כשר האוצר, פנחס ספיר, אסר על אחרים לייצר או לייבא צמר פלדה לישראל



