יש כמוני מיליונים, לא שווים פרוטה

יובל שטייניץ אולי מסוגל לשגר טילים לוגיים לאלוהים, ואפילו לטעון שהם חוזרים חזרה, והוא היה יו"ר מוצלח למדי של ועדת החוץ והבטחון; אבל ניהול של משרד ממשלתי – ודאי משרד ממשלתי חשוב כמשרד האוצר – כנראה גדול עליו.

לפני שלושה חודשים הציג לנו שטייניץ תגלית מרעישה בתחום המדיניות הציבורית: תקציב שמאושר על ידי הפרלמנט פעם בשנתיים. בכל מקום שהוא דמוקרטיה אמיתית, התקציב הוא כלי הפיקוח העיקרי של הפרלמנט על הממשלה. התקציב הוא חזונה של הממשלה, הצורה שבה היא רוצה לראות את המדינה. לכן כל שנה ניטש הקרב מחדש. בישראל, הפרלמנט הוא בדרך כלל חותמת גומי של הממשלה, האוצר עושה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע מחברי הכנסת להבין מה הוא כולל – ושטייניץ לקח את זה צעד אחד הלאה והפך את הדיון על התקציב למשהו דו שנתי.

אבל, עם כל הכבוד, גם לשבור כללים ותיקים, וגם לדרוש שלושה חודשים לאחר מעשה לקצץ את התקציב שזה עתה העברת? עד כאן. למה מיועד הקיצוץ בתקציב? לשפעת החזירים ולערימה של נגמ"שים שצה"ל החליט שהוא חייב. שפעת החזירים – נו, אין הרבה מה לעשות. רק לא ברור מדוע יש צורך לקצץ את התקציב לשם כך. מדובר בסכום קטן יחסית, פחות מחצי מיליארד, ובהחלט אפשר להוציא אותו מהרזרבה של האוצר למקרי חירום. אחרי הכל, בשביל זה היא שם.

אבל עיקר הקיצוץ בשירותים לאזרח – זה התרגום לעברית משפת האוצר של הביטוי "קיצוץ בתקציב" – נובע בגלל בור השומן הגדול בקריה. צה"ל חייב, עכשיו, עוד 300 נגמ"שים. הוא לא ידע את זה לפני שלושה חודשים. עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, הגיע הזמן שצה"ל יבין שהוא חלק ממדינה, לא היא חלק ממנו, ושיתעדף. אם הוא חייב נגמ"שים, שיוותר על כמה מטוסים, או צוללת. קשה להאמין שנוצר איום חדש על בטחון המדינה שהצבא לא היה מודע לו ביוני, ושייפתר דווקא מתוספת של הרבה נגמ"שים. די כבר עם החליבה הזו.

ברוקרים או סרסורים?

הבורסה רשמה השבוע עליות כלשהן, והסרסורים – שמם הוותיק של הברוקרים, שהוחלף מסיבה לא ברורה – פרצו בצווחות גיל, מלווים במקהלת המעודדות של העיתונות הכלכלית. את האחרונים אפשר להבין: אחרי הכל, כותרת בנוסח "שוק המניות עשה היום משהו חסר משמעות סטטיסטית" עוד לא מכרה אף עיתון.

אבל בין הבורסה ובין חייו של האדם הממוצע אין כמעט דבר. עלייתה אינה מועילה לו, שקיעתה – והיא תשקע – אינה פוגעת בו. אלא אם, כמובן, החברה שבה הוא עובד עוברת "התייעלות" או נסגרת. השר לענייני מיעוטים, אבישי ברוורמן, הזהיר השבוע שלשמחת בית השואבה של הבורסה אין בסיס: האבטלה בישראל חמורה, והמדינה נחלקת במהירות לארבעה אזורים – אזור המרכז, ששואב את העובדים מכלל המדינה; אזור ירושלים, שמתנודד על סף קריסה; והצפון והנגב, שכבר קרסו.

הנתונים האלה משפיעים הרבה יותר על חייהם של רוב הישראלים מאשר מה עשתה או לא עשתה אתמול מניית טבע, אבל הישראלים האלה הם, כפי ששרה פעם אתי אנקרי, "בלי שקל – לא שווים פרוטה".

צדק או צדקנות?

צרחה וצווחה נשמעה השבוע, לאחר שהתברר שהנהלת אוניברסיטת תל אביב נכנסה לפאניקה בחודש מארס, ונפטרה מכל תיק ההשקעות שלה. כיום, לאחר מעשה, טוענים כנגדה שזו היתה פאניקה מיותרת וחסרת בסיס, והנה – חלק ניכר מהמניות התאוששו.

אבל חלק לא. וצריך לזכור את תחושת הקריסה הטוטאלית שהיתה כאן לפני שישה חודשים. המניות נפלו, ונפלו, ונפלו – והאוניברסיטה ראתה את מלאי הכסף שלה מצטמק. היא החליטה להשליך את המניות לים ובלבד שההפסדים החמורים גם כך לא יעלו. באותו הזמן, זו נראתה כמו החלטה הגיונית בהחלט. היציאה כנגדה היא חוכמה שלאחר מעשה, סוג מאוס וצדקני במיוחד של חכמה.

נבלי השבוע: משטרת ישראל

רוכבי האופנוע, שרצו למחות על כך שהפכו לפרה החולבת של משרד האוצר – שהחליט, הוא ולא שרף, להעלות את דמי ביטוח החובה שלהם – ניסו להפגין בצורה שלווה, לרכב לירושלים ולהשמיע את זעקתם מול משרד האוצר. הם עוכבו בלטרון, כששוטרים מחזיקים מולם נשק אוטומטי טעון. ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית, הפגנה היא זכות (ויש מי שיאמר: חובה), והשימוש במשטרה כדי למנוע מחאה לגיטימית על מדיניות האוצר היא בזיון. כלומר, ידענו שהשוטרים הם משרתיהם של בעלי ההון, אבל עד כדי כך?

ומילה טובה על האופנוענים. הם לא נכנעו לגזירות משרד האוצר, לרדיפות המשטרה, ויצאו למאבק כדי למנוע מהם לשלם סכומי עתק בלתי מוצדקים עבור ביטוח. באיזו מדינה נורמלית, צריך לשאול פעם, דווקא משרד האוצר הוא שקובע את דמי הביטוח? האופנוענים מצביעים על כך שבשנה האחרונה מספר התאונות של כלי רכב דו גלגליים ירד ב-30%. כמו מס הבצורת, מס האופנוענים נראה כמו עוד נסיון של האוצר לגרד עוד כמה זלוטעס מאזרחים שהתרגלו לשתוק. אז האופנוענים מוכיחים שהם לא ישראלים טובים, לא הולכים ורוטנים יחד עם העדר, ועושים משהו. כל הכבוד.

צדיקי השבוע: עובדי חברת כוח האדם תנופה

בחודש יולי פסק בית המשפט לטובת עובדי חברת כוח האדם תנופה והורה לחברה, אשר לא שילמה להם את שכרם ואת ההטבות הסוציאליות המגיעות להם, לעשות זאת באופן מיידי. זו כידוע, התעלמה בבוז. עכשיו מגישים העובדים בקשה לפירוק החברה. כך צריך. כן ירבו. ואם בית המשפט ישליך את מנהלי החברה לכמה חודשי כליאה על בזיון בית המשפט, בכלל יתחיל להיות יותר טוב.

עיקר הקיצוץ בתקציב נובע בגלל בור השומן הגדול בקריה. צה"ל חייב, עכשיו, עוד 300 נגמ"שים. הוא לא ידע את זה לפני שלושה חודשים. עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, הגיע הזמן שצה"ל יבין שהוא חלק ממדינה, לא היא חלק ממנו, ושיתעדף. הוא חייב נגמ"שים? שיוותר על כמה מטוסים, או צוללת