המטרה: מקודשת. האמצעי: סחיטה רגשית

ממקום המבטחים שלו בלונדון, ביקש לב לבייב מבעלי החוב שלו – קוני האג"חים, ביניהם לא מעט קופות גמל – שיעשו לו טובה קטנה ויוותרו לו על חוב קטן של שלושה מיליארדי שקלים מתוך 7.5 המיליארדים שהוא חייב. אנשי לבייב רצו לקרוא לזה "תספורת"; בעלי החוב, מסיבות מובנות (במיוחד בהתחשב בתחביבו המשונה של לבייב, הטלת מום טקסי באברי המין של תינוקות עובדיו) העדיפו לקרוא לזה "ברית מילה שניה".

למה, לעזאזל, חושב לבייב שמישהו יסכים לבלוע את הצפרדע הזו? למה שמישהו ירצה שלבייב ימשיך לשמש כמנכ"ל? לבייב אינו חסר נכסים. הוא מחזיק בחברה מצליחה לסחר ביהלומים, שהיא חברה פרטית. החוב נובע מטעויותיו-שלו; יואיל נא וישלם אותו. אם אינו יכול לעשות זאת, שיחפש לעצמו ג'וב אחר. אם לצטט מובטל אמריקני טרי, "המשבר הוא תוצאה של החלטות ניהוליות. מעולם לא קיבלתי החלטות ניהוליות. אני רק בניתי דלתות". הגיע הזמן שמי שישלם את מחירן של החלטות ניהוליות כושלות יהיו המנהלים.

השלום מתחיל בקיצוץ

בעלת השליטה בבנק הפועלים, הגורו שרי אריסון, ידועה בכך שהיא מאמינה שהשלום מתחיל בתוכך ובכך שהשלום מלווה בפגיעה בעובדים. בפעם שעברה, אחרי שהבנק שלה גרף מיליארד שקל ברווחים, היא פיטרה 900 עובדים.

עכשיו, כשהוא בקשיים, היא הצליחה לכופף את ועד העובדים של הבנק. העובדים לא יקבלו תוספת שכר של 2.5% שהובטחה להם בינואר, הם יוותרו על יום חופש אחד בשנה בחמש השנים הבאות, והם יכולים לשכוח מקידום: רק 20% מהם יקודמו במקום 50%, כפי שהיה בהסכם הקודם. אז אם בביקור הבא שלכם בבנק תופתעו לגלות שבניגוד למיתוס המקובל, השירות במגזר הפרטי למעשה גרוע יותר מהשירות במגזר הציבורי, תדעו למה.

היטל מס על תמימות

אפשר להתווכח איזה מגזר יעיל יותר, הפרטי או הציבורי, אבל על המגזר המושחת ביותר אין שום ויכוח: זה הדתי.

בישראל פועלים עשרות רבני ערים ורבני שכונות, כולם מקבלי משכורת מטעם המדינה. חובותיהם של כלי הקודש הסדוקים האלה כוללות, בין השאר, עריכת חופות – זאת משום שישראל, כמדינה יהודית, לא מעניקה לאזרחיה שלרוע מזלם נולדו לאם יהודיה כל אפשרות חוקית אחרת לנישואין.

לא נכנס עכשיו להלכה עצמה, שלא דורשת נוכחות של רב (די בשני עדים), ולא לטריק ההלכתי שעשתה הרבנות כדי לאפשר לעצמה פרנסה (הלכתית, אפשר להכריז על כל עד שאיננו שומר מצוות אדוק כפסול), אלא רק נציין את העובדה שרבנים רבים – ראש וראשון להם אותו צבוע ידוע, ישראל לאו – מצאו להם פרנסה יפה וצדדית בכך שהם מקבלים כסף עבור עריכת חופות. לעיתים המנהג היהודי העתיק הזה מקבל גוון של סחיטה, כאשר הרב מאיים לא לערוך את החופה אם לא יושלש לו שכר גבוה יותר.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פרסם השבוע הנחיות בנושא, הזכיר לרבנים שהם עובדי ציבור, ואסר עליהם לקבל שכר עבור חתונות שבהן אחד הצדדים מתגורר בתחום השיפוט שבו עובד הרב. כלומר, הוא אסר עליהם לקבל משכורת שניה על אותה עבודה. הוא גם חייב אותם בדיווח למס הכנסה על הכסף שהם גובים מחתונות שבהם שני הצדדים מגיעים ממקום אחר. ועל זה כבר נאמר, כל השומע יצחק.

למי תודה, למי ברכה

שר האוצר, עורך הדין של שועי הארץ יעקב נאמן, פלט שוב השבוע את הרעיון לחייב את כלל הציבור בדיווח שנתי למס הכנסה. בניגוד לארה"ב, למשל, רוב אזרחי ישראל הם שכירים, וככאלה הדיווח למס הכנסה מתבצע עבורם על ידי המעסיק. זו פרנסה לא רעה בכלל לרואי חשבון, ולכותבי תוכנות לראיית חשבון.

בניגוד לאזרחי ארה"ב, שמקבלים חינוך כלכלי בסיסי מגיל אפס, בישראל לא מקבלים חינוך כלכלי כלל. כך שהרעיון להשליך את כל תושבי המדינה לחיקו המחוייך של הדו"ח השנתי יוביל לאחת משתיים: או כאוס כללי ברישומי מס הכנסה, או שכל אזרחי המדינה יזדקקו לשירותיהם של רואי חשבון. האופציה הסבירה, למעשה, היא שילוב של השתיים: לכולם יהיה רואה חשבון ובמס הכנסה בכל זאת יהיה כאוס. הם לא ערוכים לטפל בשטפון כזה של פניות.

מי ירוויח? נאמן טוען שהדבר ימנע העלמת מיסים. שטויות. מי שלא מדווח על הכנסה צדדית כעת לא ידווח עליה גם כאשר תהיה עליו חובת דיווח שנתי. היחידים שירוויחו יהיו רואי החשבון. אמנם, מדובר בציבור חיובי ומועיל, אבל לא ברור למה נאמן סבור שמגיעה להם סובסידיה כזו מהמדינה.

נבלי השבוע: המעבידים הישראלים

כבר למדנו שהם דופקים את העובדים שלהם בכל הזדמנות אפשרית, במיוחד אם מדובר בעובדים זרים. השבוע חשפה רותי סיני שהמעבידים הישראלים מתעלמים בבוז מהחוק ומסרבים לפצות עובדים פלסטינים שנפגעו במהלך עבודתם אצלם. המעבידים, לרוב, נמנעים מהזמנת אמבולנס לפצוע – וגם אם כזה מגיע, הוא לא לוקח אותו לבית חולים ישראלי אלא מפקיר אותו במחסום הקרוב.

הרשויות הישראליות, שאליהן פנה ארגון "קו לעובד", משחקים בתופסת ומעבירים את הנושא מהאחד לשני. ראש ממשלתנו היקר נוהג לטעון שמה שישראלים ופלסטינים צריכים הוא לא "שלום מדיני" אלא "שלום כלכלי". מצב שבו צד אחד מנצל ללא חשש וצד שני מנוצל ללא יכולת תגובה הוא לא "שלום כלכלי", הוא ניצול – והוא יתפוצץ לנו בפרצוף.

צדיק השבוע: גלעד ארדן

שפן האנרג'ייזר של הכנסת שהפך לשר לאיכות הסביבה - גלעד ארדן, נשא נאום חשוב באו"ם השבוע. הוא קרא לגביית מחיר כלכלי על פליטת גזי חממה, ואמר שאם לא נעשה זאת עכשיו – יהיה מאוחר יותר. הוא ציין כי בזמן אמנת קיוטו, לפני כעשור, ישראל נחשבה למדינה מתפתחת; לטענתו, כיום היא מדינה מפותחת ועל כן יש להחיל עליה את כללי האמנה.

המדור לא משוכנע שהוא לגמרי צודק, אבל אין ספק שהגיע הזמן ליותר מודעות סביבתית, במיוחד מצד התעשיינים. ואם ארדן יפנה את האנרגיה שהשקיע ברדיפת מעשנים ברדיפת ארובות מעשנות, כנראה שיהיה כאן טוב יותר.

למה, לעזאזל, חושב לבייב שמישהו יסכים לבלוע את הצפרדע הזו? למה שמישהו ירצה שלבייב ימשיך לשמש כמנכ"ל? לבייב אינו חסר נכסים. הוא מחזיק בחברה מצליחה לסחר ביהלומים, שהיא חברה פרטית. החוב נובע מטעויותיו-שלו; יואיל נא וישלם אותו. אם אינו יכול לעשות זאת, שיחפש לעצמו ג'וב אחר