ראשי כסף, כלכלה, צרכנות ושוק ההון עמוק בכיס

מתחזקים עם חזקיהו

כמה מילים רעות על המפקח על הבנקים • בית המשפט מחסל את הצמיתות המכונה "הסכמי אי תחרות" • והנתונים לא מאפשרים עוד להתחמק מהמסקנה שהחרדים הם ריחיים על צוואר הציבור • וכמובן: נבלי וצדיקי השבוע • סיכום השבוע בכלכלה

יונתן גולדמן | 21.08.2009

המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, זוכה כאן בדרך כלל לכותרות חיוביות, במסגרת מאבקו הבלתי נלאה כנגד החנקן של המדינה. אבל הפעם הוא לכלך. לכלך קשות.

חזקיהו הודה שלשום (ג') לראשונה כי בפרשת מאבק-הענק שהסעיר את המדינה – חזקיהו ופישר נגד דנקנר ואריסון – הרגולטורים רימו קצת. הם נתנו לאריסון מידע על הסיבה להתנגדותם למינויו של דנקנר למנכ"ל בנק הפועלים, אבל, כפי שהודה חזקיהו, "לא את כל המידע". היה מידע שבנק ישראל שמר לעצמו – ועדיין שומר לעצמו.

עם כל הכבוד, זה לא רציני. לא כלפי אריסון ולא כלפי הציבור. אריסון היא הבעלים של הבנק, וזכותה לדעת מה קורה אצלה. חלק מהציבור מחזיק במניות של הבנק. גם הוא צריך לדעת. חלק גדול עוד יותר של הציבור מוחזק כבן ערוב... אה, מחזיק חשבונות ופקדונות בבנק פועלים, וכשהרגולטור מסתיר מידע, הוא פוגע קודם כל בו.

אם מטרתו של חזקיהו היתה לשמור על יציבותו של בנק הפועלים, אפשר לומר בעדינות שהיא לא הושגה. ראשית טלטל את הבנק בדרישה להדחת דנקנר, ועכשיו ערער את האמון בו כשהוא ממשיך לרמוז שיש שם כל מיני מעשים לא ראויים שהציבור לא יודע עליהם. לא כך פועלים.

סוף לצמיתות

פעם, מזמן, בימי הביניים (וברוסיה, המפגרת כתמיד, עד 1861) היה קיים מושג הצמיתות: חלק נרחב מהאוכלוסיה היה כבול לחלקת האדמה שעליה נולד. אסור היה לו לעזוב אותה והוא היה חייב שירותים שונים, כמו גם מיסים, לבעלי האדמה.

משהו דומה לזה התרחש בכמה עשרות השנים האחרונות. יותר ויותר חברות כובלות את מועסקיהן אליהן, ומכניסות לחוזה סעיפים שאוסרים על המועסק, עם סיום העסקתו, לעבוד עבור חברה אחרת בתחום או לפתוח עסק משלו בנושא. רובן הגדול לא אוכף את הסעיף, כי זה כאב ראש ניכר, אבל חלקן כן.

המשמעות היא שאם התמקצעת בתחום מסוים, אבל הבוס שלך ואתה לא מסתדרים, אין לך עבודה בתחום שאתה מבין בו. המעסיקים טוענים שקיים חשש שתגנוב סודות מקצועיים שלהם, אבל זה לא אמור לעבוד כך: קודם שיוכיחו שגנבת, אחר כך שיתבעו אותך. כמו בכל מצב אחר.

בית משפט לעבודה בנצרת דחה את תביעתה של חברה, שמועסק שלה לשעבר פתח לעצמו עסק בתחום, והתחיל לפנות ללקוחותיה של החברה ולהציע להם את שירותיו. החברה טענה שמדובר בתחרות אסורה. בית המשפט דחה את הבקשה, בציינו שלא הוכח שהעובד עשה שימוש כלשהו בסוד מסחרי של החברה – ולא, רשימת הלקוחות איננה "סוד מסחרי". כך ראוי.

לא אנטישמיות, מציאות

קו ההגנה הראשון של החרדים כנגד התקפות נגדם הוא, בשימוש מרשים בג'ודו, הפניית ההתקפה כנגד התוקף: העובדה שאתה יוצא נגדנו מוכיחה שאתה אנטישמי. ההגיון בשיטה הזו מתבסס על כך שהחרדים נראים "כמו יהודים של פעם", ועל כן מי שיוצא נגדם הוא "כמו ההם מפעם" – אנטישמי.

אבל זה בולשיט. אין דוגמה, בשום מקום בעולם, לחברה כמו החברה החרדית. הנתונים האחרונים מוכיחים זאת: שיעור העבודה של גברים חרדים הוא 37%, בהשוואה ל-79.9% בקרב גברים חילונים – כלומר, פחות מחצי. נשים חרדיות עובדות יותר – 49.1% - אבל עדיין יחסית מעט לנשים חילוניות (70%). אומרים, כנראה במידה של צדק, שאלה אינם נתונים מדויקים ושחרדים רבים עובדים "בשחור", היינו מבלי לשלם מיסים. גם אם זה נכון, זו אינה נקודה לזכותם של החרדים; זו עוד נקודה לחובתם.

חלק ניכר מהאשמה על כך מוטלת על צווארו של הציבור החילוני. באחת העסקאות המכוערות ביותר שנרקמו פה, הציבור החרדי מקבל פטור מהצבא – ובמקביל, נאסר עליו לעבוד. כדי לוודא שהוא לא יוכל לעבוד גם אם ירצה, מסכימה המדינה לכך שהילד החרדי לא יקבל חינוך שיאפשר לו להתחרות, ומשאירה את החינוך שלו בידי ראשי הישיבות.

בקצרה, הציבור החילוני עשה את העסקה הגרועה שבכל העסקאות: החרדים לא משרתים בצבא, אבל מאחר ונאסר עליהם לעבוד, פרנסתם מוטלת עלינו. ומאחר והם לא באמת לומדים, כי אין באמת מה ללמוד שם, המשמעות היא שלשורה של פרנסי ציבור – מילה מדויקת מאד, בהקשר הזה – חרדים, יש צבא של בורים עם יותר מדי זמן פנוי. את הצבא הזה קל מאד, כפי שיעידו החודשים האחרונים, להפנות כנגד השלטון וכנגד הישראלים האחרים.

המצב יילך ויירע

שליש מכלל התלמידים בישראל הוא חרדי. זה אומר שבעתיד, גם שליש מכוח העבודה יהיה חרדי. את מעגל הקסמים הזה צריך לשבור עכשיו. יש לבטל את חובת השירות הצבאי כלפי החרדים, להתיר להם לעבוד – ולאלץ את מנהיגי החרדים לתת לציבור שלהם חינוך של המאה ה-21 ולא המאה ה-17. אם זה לא יקרה, בהחלט יתכן שהחרדים יהיו אבן הריחיים שתטביע את ישראל.

נבל השבוע: זהבה בסון

גב' בסון שימשה בתפקידים שונים בבנק לאומי במשך 25 שנים, עד שבאוקטובר 2002 גילה הבנק "פעולות חריגות" בחשבונות שברשותה. בסון הודתה מיד במעילה וביקשה להתפטר תוך קבלת דמי פיצויים. ייאמר לזכות הבנק – משפט שלא מופיע הרבה כאן – שהוא בעט את בסון מכל המדרגות, הגיש נגדה תלונה במשטרה שהובילה להרשעתה, ובעקבות ההרשעה פיטר אותה ללא פיצויים.

לבסון היתה החוצפה הנדירה, שנה לאחר מעשה, להגיש תביעה כנגד הבנק בדרישה לפיצוי פיטורים. השבוע מעך בית המשפט את התביעה שלה כמו מקק. הוא ציין שבסון מעלה באמונו לא רק של הבנק, אלא גם של לקוחותיה, שחלקם היו מבוגרים ולא יכלו לעקוב אחר התנועות בחשבון שלהם. נותר רק לתהות למה זה לקח כל כך הרבה זמן.

צדיקי השבוע: הכבאים

הם החלו בעיצומים בדרישה לא להגדיל את משכורתם, אלא להגדיל את מספרם. הכבאים מציינים כי מספר הכבאים בישראל נמוך משמעותית מהנדרש בתקן הבינלאומי, שקובע יחס של כבאי אחד לכל אלף תושבים; המצב בישראל בפועל הוא כבאי אחד על כל 5,000 תושבים. בישראל יש כ-1,400 כבאים, למרות שוועדה קבעה כי מספרם צריך להיות 2,500.

למה אין כבאים? נו, באמת. בגלל משרד האוצר. במסגרת התפרקות הציבור מכל נכסיו, הוא מחסל גם את השירות הציבורי של כבאות. לחיסול שירותים, כידוע, קוראים "קיצוץ בתקציב", וב-20 השנים האחרונות לפחות לא היתה שנה שבה האוצר לא דרש קיצוצים. הוא דרש אותם בימי רווחה ובימי מצוק, בשפל ובשגשוג.

והכבאים לא מוכנים יותר למשחק הזה בחיי אדם, אז החל מאתמול (ד') הם נוקטים עיצומים. הם יגיבו, מובן מאליו, על כל מקרה חירום – אבל הם לא יעשו תפקידים אחרים, כמו אבטחה של אירועים המוניים כמו הגמר של "כוכב נולד" או הופעות גדולות. בקרוב, על כן, אנחנו צפויים לשמוע צווחות מכיוון משרד האוצר וסייעניו בתקשורת, על חוסר אחריותם של הכבאים ועל הפגיעה שלהם בזכותם של הישראלים לבידור. כשזה יקרה, אנא אל תצטרפו לחגיגה.