ברגים קטנים, מאד קטנים

פקידי משרד האוצר המשיכו השבוע בספורט הקבוע שלהם, הכולל התעמרות בניצולי השואה. במשך השנים האחרונות הפקידונים מנעו פעם אחר פעם העברת כספים לעמותות ניצולי השואה, המטפלות בקשישים שזקוקים לכל סיוע אפשרי. פעם אחר פעם הם דחו את העברת הכספים, מתוך ידיעה צינית שבפעם הבאה יידרשו לתת פחות, שכן בינתיים יעברו חלק מהניצולים מהעולם.

השטיק האחרון בזוי במיוחד. כ-3,000 ניצולי שואה אמורים היו לקבל תוספת של אלף שקלים בחודש לחשבונם – כעשירית מהתוספת שהקצה האוצר על פי דרישות החרדים. אבל לתוספת הזו, בניגוד לזו הניתנת לאלה שבטלנותם אמנותם, הוסיף האוצר תנאי: הוא רוצה זכות להתערב בחשבון הבנק של הניצולים, אולי גם למשוך מתוכו כסף. ומי שלא יחתום, לא יקבל את התוספת. רבים מהניצולים, שבואו נאמר שיש להם נסיון רע עם שרירותם של פקידים, מהססים.

זה לא הרבה כסף. זה הרבה פחות כסף ממה שיעשו נערי האוצר בקריירה השניה שלהם, אצל האחים עופר או אחד האוליגרכים האחרים. מדובר בסך הכל באלף שקלים, שגם הם יישארו במחזור העסקי – הם יוצאו על תרופות ומזון. אבל לא, לזה אין כסף. לא בלי השפלה.

והארץ לא רעדה. והעם, שעושה מעשה בנקאי שווייצרי ודורש שכר כשינדלר – הוא בכלל היה מול "כוכב נולד 7" ומול עוללות דודו טופז. והפקידים? הם תמיד יוכלו לומר שהם היו בורג קטן במערכת, שכשחוטבים עצים עפים שבבים, וכל השאר. ככה זה.

צחוק חלול מהדהד

הכנסת העבירה השבוע שורה של חוקים להגנת העובדים – כתריסר מהם. הם הופכים, בין השאר, את הלנת השכר לעבירה פלילית. האוצר הסיר את התנגדותו להם; חלקם אפילו נכנסו לחוק ההסדרים.

יש רק בעיה אחת: אין מי שיאכוף אותם. 2.7 מיליוני שכירים יש בישראל, ורק 40 פקחי עבודה מגינים על זכויותיהם. שנים מתחנן משרד המסחר והתעשיה – מאז ימיו של אלי ישי – לתוספת ניכרת של תקנים, וכל שנה מונע זאת מנכ"ל המדינה, הלא הוא החשב הכללי באוצר. בשנה שעברה הועסקו סטודנטים כפקחים בחצי משרה. עכשיו גם זה לא קיים.

כי כידוע, יש בישראל שצריך לקיים וחוקי בלאי. כדי לאכוף את החוקים שצריך לקיים – גביית המיסים המגיעים למדינה, למשל – יש למשרד האוצר מערך מסועף ויקר של פקידים. עיני לא צרה בו: השופט אוליבר וונדל הולמס אמר פעם ש"אני אוהב לשלם מיסים; אני קונה בהם תרבות". הבעיה היא שבאוצר חושבים שיש חוקים שלא כל כך צריך לאכוף – למשל, חוקי הגנה על עובדים. הם לא מבטלים אותם; הם פשוט הופכים אותם לאות מתה על ידי אי תקצוב.

הפאניקה נגמרה, המשבר לא

תקווה מלבלבת נשבה השבוע בעיתונות הכלכלית הישראלית, שם נשמעה הטענה שהמיתון מאחורינו. לא בדיוק: מיתון מוכרז כאשר יש שני רבעונים עוקבים בעלי צמיחה שלילית. כדי לצאת ממנו, צריך שני רבעונים עוקבים של צמיחה חיובית. אנחנו עוד לא שם. עיתונאים כלכליים הם, כמעט תמיד, אופטימיים הרבה מהנדרש. לעיתונאים פוליטיים אין בעיה לדווח על משבר בקבינט; מקביליהם בתחום הכלכלה מעדיפים טיפול שורש.

זו גם המסקנה של מנכ"ל דן אנד ברדרסטריט בישראל, שהזהיר השבוע שהפאניקה אולי נגמרה אבל המשבר לא. 65 אלף עסקים קטנים בישראל עומדים על סף קריסה, כשהמשבר חמור במיוחד בענף המסעדנות והפאבים – 29% מהם, כמעט שליש, מתנודדים כעת על סף תהום. ענף בעייתי נוסף הוא ענף חנויות המזון, ש-26.7% ממנו נמצא בסכנה. רק שליש מהעסקאות שבוצעו במחצית הראשונה של 2009 בענף זה שולמה בזמן; האחרות נדחו. זה אף פעם לא סימן טוב.

(אל) תפנו לבעל הבית

הדולר יורד, אבל זה לא יועיל לאף אחד מאיתנו. המחיר הדולרי חשוב במיוחד לחלק הצעיר של האוכלוסיה, שגר בשכירות. לכאורה, ירידה במחיר הדולר היא סיבה לשמחה. בפועל, לא ממש. בעלי הדירות פשוט מעלים מחיר. קשה להניח שהם גם יורידו אותו, כאשר ישוב הדולר ויעלה. מי שיש לו חוזה כתוב, דולרי, מוזמן להתעקש עם בעל הבית שלו. לא יתכן שהוא ירוויח כשהדולר יעלה, ויעלה את המחיר הדולרי כשהוא יורד.

נבל השבוע: אוניברסיטת תל אביב

לא הוגן כל כך להתמקד בה, אבל נשתמש באוניברסיטת תל אביב כדוגמא לכלל האוניברסיטאות בישראל. הגוף הזה עושק במשך שנים את המרצים הזוטרים שלו, שלא לדבר על עובדי ההוראה, ורבים מהם מפוטרים בסוף כל שנת לימודים ונשכרים מחדש בתחילת השנה שלאחר מכן – כדי שלא יזכו לקבל זכויות סוציאליות. על השכר המגוחך של הצוות הזוטר מיותר להרחיב את הדיבור.

עכשיו רצתה האוניברסיטה להפסיק עם כל הבלגאן המנהלתי הזה של פיטורים עונתיים, לפטר את משגיחי הבחינות ולהעסיק במקום עובדי חברת כוח אדם. בינתיים זה עוד לא קרה: העובדים התאגדו, בית המשפט אילץ את האוניברסיטה להכיר באיגוד, ועכשיו האוניברסיטה נאלצת לתת הסברים.

צדיק השבוע: הערוץ הראשון

הערוץ הלא מסחרי היחיד והראשון, שכנגד האיומים שידר את סרטו של מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה", שמסבירה – באמצעות המקרה הפרטי של האחים עופר – איך מתחברים הון ושלטון בישראל, הוא ללא ספק צדיק השבוע.

מה אין לנו שם: פקידי אוצר מושחתים, שעוברים הישר מתפקידם לתפקיד בכיר בחברות שעליהן היו אמורים לפקח; בעלי הון שקונים קצת ארגוני תקשורת; הסברים על איך אנחנו חוטפים סרטן – ולמה החברות שמספקות לנו אותו הן יקירות הארגונים למלחמה בסרטן. סרט חובה. עזבו הכל ולכו תראו אותו. האמת – השקיעו את ה-50 שקלים וקנו עותק. רוזנטל הרוויח את זה ביושר.

יש בישראל חוקים שצריך לקיים וחוקי בלאי. כדי לאכוף את החוקים שצריך לקיים – גביית המיסים לדוגמא – יש למשרד האוצר מערך מסועף ויקר של פקידים. וזה בסדר, השופט אוליבר וונדל הולמס אמר פעם ש"אני אוהב לשלם מיסים; אני קונה בהם תרבות". הבעיה היא שבאוצר חושבים שיש חוקים שלא כל כך צריך לאכוף – למשל, חוקי הגנה על עובדים