תנועת מלקחיים

ראש ממשלתנו היקר שוב מצא את עצמו עם הביצה משוחה על פרצופו השבוע, כשאולץ לוותר על האתרוג שבכתר תכניתו הכלכלית: הטלת מע"מ על פירות וירקות.

מע"מ – מס ערך מוסף – הוא ביטוי אורווליאני. הוא איננו מוסיף כל ערך למוצר, אלא רק הכנסות למדינה. בארצות אחרות שבהן הוא נהוג הוא נקרא בשם הישר יותר "מס עודף" (שהרי הוא מס נוסף על כסף שכבר שילמנו עליו מס) או פשוט "מס מכירות". מדובר במס הרגרסיווי ביותר: הוא חל במידה שווה על עניים ועל עשירים, וככזה מגדיל את הפערים. הנסיון להטילו על פירות וירקות היה מגדיל את הפערים עוד יותר; עניים מוציאים יותר ממשכורתם על מזון, במיוחד על פירות וירקות.

כשהפילה הכנסת את עצת חושי הארכי הזו (לאחיתופל סתם יצא שם רע), מיהרו באוצר לומר שכדי להגן על הרפורמה במיסים, יהיה צורך להעלות מיסים בתחום אחר או לקצץ בשירותי הממשלה לציבור. הפוך, גוטה, הפוך: הרפורמה במיסים – קרי, הקטנת נטל המס על העשירים – היא מה שצריך להתבטל. אנחנו צריכים את הכסף הזה יותר משאנשי האלפיון העליון צריכים אותו. קשה להניח שהם יברחו; טוב להם כאן. אין פה, למשל, מיסי ירושה של 50%, כמו במדינת הסוציאליזם הנחשל ההיא, ארצות הברית.

כל זה קורה בתקופה שבה האוצר מתלונן שמס הבצורת נמוך מדי וכי הוא לא יכניס מספיק כספים לאוצר המדינה. ואנחנו חשבנו שמס בצורת אמור, ארר, להקל על תוצאות הבצורת, לא לרפד את קופת המדינה. אבל ככה זה: באוצר, המעמדות הנמוכים והבינוניים הם תמיד רק פרה חולבת, ותפקידם הוא להעביר את החלב מלמטה למעלה.

אופס, נעקצנו שוב

תביעה מעניינת הוגשה השבוע כנגד בנק הפועלים. התובעת, דבורה בחוביץ, מאשימה את הבנק המתוקשר ביותר ביקום בכך שהוא "פיתה" אותה להטביע שלושה מיליוני דולרים בניירות ערך משונים של להמן ברדרז.

עד כאן, הכל סביר. זה הג'וב של הבנק, ואם הגב' בחוביץ היתה שוטה מספיק להפרד מכספה – ובכן. אלא שלטענת בחוביץ, שאם תתברר כנכונה יש כאן רעידת אדמה, הבנק עשה לה את תרגיל העוקץ ב-2008 – בעוד שהוא-עצמו הבין שיש בעיה עם הנכסים המורעלים של להמן ברדרז כבר ב-2007. כלומר, בנק הפועלים גלגל את הנכס הרעיל שלו אל לקוח, ואף הבטיח לו שאין מה לדאוג ושמדובר בהשקעה שתחזיר את עצמה אלא אם הלקוח יסוג ממנה לפני מועד הפרעון.

הממ. אולי שרי אריסון בכל זאת חזתה את המשבר מראש, והחליטה שמדובר בהזדמנות פז לחנך אנשים עם יותר מדי כסף שלא להקשיב לבנקים שמנוהלים על ידי אנשים ששומעים קולות. ההסברים האחרים, בהנחה שהטענות של בחוביץ יציבות, הן שבנק הפועלים הונה במודע את לקוחותיו ומכר להם נכסים שהוא ידע שאינם שווים את הנייר עליהם הם מודפסים. אם אני הייתי עושה את זה, כבר הייתי מריח את הליזול באבו כביר. אבל, מצד שני, לבנק הפועלים יש כמה מיליארדים שלי אין.

צללי העבר הרחוק

האפיפיור, בנדיקטוס ה-16, קרא השבוע לכינון "סדר עולמי פיננסי חדש", שיתבסס על "אתיקה, כבוד הדדי, וחיפוש אחר הטוב המשותף". צחוק רועם עלה מרחבי העולם הקפיטליסטי, אבל זה לא בהכרח מצחיק.

בנדיקטוס רומז לשיטה הכלכלית-חברתית שהיתה קיימת בימי הביניים (לפני שהללו התרסקו עם המגפה השחורה והתרסקותה של הכנסיה עצמה, במשבר הפיצול באפיפיורות). אז, המטרה הרשמית של הסחר היתה "סחר הוגן": על הסוחר היה למכור את מוצריו במחיר עלות פלוס רווח בסיסי, לא יותר. סוחר שחרג מהמחיר הסביר, היה נחשב כלוקה בתאוות בצע – חטא חמור שבחמורים. אם היו לו עודפים גדולים, היה מצופה ממנו לחלק אותם בין עניי קהילתו.

כנ"ל לגבי מלווים בריבית: רשמית, ההלוואה בריבית היתה אסורה. בניגוד ליהודים, שתמיד ידעו איך לרמות את אלוהים ("היתר עסקה" תלוי בכל בנק בישראל), הקתולים לא כל כך הצליחו בזה. התוצאה היתה סטגנציה כלכלית ומחסור קבוע באשראי, עד להופעתם של הבנקים האיטלקים והמסדר הטמפלארי (לא, נחמה, מלווים בריבית יהודים לא היו אלמנט מרכזי בסדר הכלכלי של ימי הביניים העיליים. לא היה להם די כסף). ימי הביניים לא היו כלל שוויוניים – הם נחלקו למתפללים, לוחמים ועמלים, ומהנוסחה הזו כבר אפשר היה לראות מי כתב אותה – אבל היתה בהם סלידה עזה מפערים כלכליים ומרווח כמניע לקיום. עשירים מופלגים תוארו דרך קבע כיורשי גיהנום, לא כמודל לחיקוי.

כל זה נעלם עם עליית הפרוטסטנטיות, שהלכה יד ביד עם הקפיטליזם. פתאום, בשל תפיסות תיאולוגיות על גבול הפסיכוזה (רק מספר אנשים נועדו להגאל, מתחילת ימי היקום, ואין לנו אפשרות לדעת מי הם, אבל עושר הוא סימן, או עשוי להיות סימן, שאלוהים מרוצה ממך), הגענו לאמירות שונאות אדם כמו "שיכור שמתגולל בתעלה נמצא בדיוק איפה שהוא צריך להיות". אז כן, לא הייתי רוצה לחזור לימי הביניים, אבל לא כל מה שבא אחר כך ראוי בהכרח להערצה.

נבלי השבוע: חברי הכנסת של ש"ס

החברים המוכרים במפלגה ה"חברתית" הוכיחו שוב שהם עקרב מכיש בכל קואליציה שהם חברים בה. השבוע ניסתה ש"ס לבלום את ההצבעות על התקציב בדרישה פתאומית לעוד 200 מיליוני ₪ למוסדותיה. יש לקוות שנתניהו – מי, שכדברי נחום ברנע, מתחיל כל משבר כמרים משקולות ומסיים אותו כשוקולדה מקופלת – יצליח לעמוד בפני הלחץ החצוף. מצד שני, אחרי סדרת החינוך שהעבירה אותו ש"ס השבוע, באמת שכבר אין לדעת. .

צדיקת השבוע: ח"כ מירי רגב

היא אמנם צריכה לעבוד עוד כמה קדנציות – עזבו קדנציות, גלגולים – כדי לכפר על הנזקים שעשתה לנו במלחמת לבנון השניה, אבל השבוע חברת הכנסת החדשה מירי רגב רשמה התחלה נאה. היא נעמדה על רגליה האחוריות מול ראש הממשלה ואילצה אותו להתקפל ולחזור בו מהטלת מע"מ על פירות וירקות, תוך שהיא מזכירה לנו שהיא חברת כנסת לא של הליכוד, אלא של הציבור.

אמרו, ויאמרו, שזה בסך הכל נסיון של חברת כנסת לתפוס קצת כותרות. סביר להניח שגם זה חלק מהעניין; מאד לא סביר שרק זה העניין. וכן, הצורך של נבחרי ציבור לתפוס כותרות הוא חלק בלתי נפרד והכרחי מהדמוקרטיה.

כל זה קורה בתקופה שבה האוצר מתלונן שמס הבצורת נמוך מדי וכי הוא לא יכניס מספיק כספים לאוצר המדינה. ואנחנו חשבנו שמס בצורת אמור, ארר, להקל על תוצאות הבצורת, לא לרפד את קופת המדינה. אבל ככה זה: באוצר, המעמדות הנמוכים והבינוניים הם תמיד רק פרה חולבת, ותפקידם הוא להעביר את החלב מלמטה למעלה