אין ארוחות חינם

פרשיית מיידוף היא יותר מכל סיפורה של החולשה האנושית הגדולה מכל - זו שאינה מפרידה בין עשיר לעני - חולשת התדמיות (או אם תרצו, התרמיות). והיא, כידוע גם לאלו העוסקים בכלכלה, קשורה יותר לעולם הפסיכולוגיה. כך או כך, שווה לזכור תמיד שאין ארוחות חינם

אין ארוחות חינם | רשת 13

אתמול נשלח מיידוף ל-150 שנים לכלא. לחלקנו הפרשייה המדוברת בוודאי נשמעת רחוקה וסקסית (במקרה הטוב ככזו בה אנשים אנשים עשירים הפכו לעשירים פחות). עבור חלק אחר מאיתנו (רואי חשבון שעובדים ברשויות ניירות ערך ברחבי העולם), מדובר בלא יותר מסיפור המסמל מעין קו פרשת מים בכל האמור על פיקוח על קרנות השקעה. אולם האמת היא שלרובנו נראה כאילו אין ממש לקחים להפיק מהסיפור הזה. אז זהו, שלא.

אך לפני הלקחים, רקע כללי למי שמדקלם את השם אבל לא ממש בקיא בפרטים. ברנרד מיידוף עשה תרגיל הונאה המכונה בברנז'ה הכלכלית "פונזי". במילים אחרות, הוא לקח כסף מאנשים והבטיח להם תשואה קבועה (וגבוהה בהרבה מזו שהציעו להם בבנקים למשל) מהשקעה בשוק ההון (מניות, אגרות חוב, מכשירים פיננסיים מורכבים וכו'). הכל היה נשמע הגיוני לחלוטין אלמלא פרט אחד שולי - החזר הכספים.

כל עוד הכל היה בסדר (הבורסה עלתה ואנשים המשיכו להזרים כספים פנימה), ניתן היה לשלם כספים לאנשים שביקשו לצאת החוצה. במקביל "על הנייר" בדיווחים החודשיים של הקרן שלו המשיך מיידוף להציג את הרווחים להם התחייב בפני המשקיעים. הבעיה כאמור, צפה על המים מרגע שפרץ המשבר ואנשים התחילו לדרוש את כספם בחזרה. שם התברר כי אין באמת כסף, ושכל מה שנכנס פנימה לאורך השנים, מצא את דרכו למקומות אחרים. עד היום עוד לא ממש ברור לאן, מה שבטוח, לא לקרן בה הם הושקעו.

להשתייך למעמד מיידוף

כדי להבין כיצד עבדה שיטת ההונאה, חשבו לרגע מה הייתם עושים אם הייתה מגיעה אליכם הצעה המבטיחה להעביר לכם ריבית של 10 אחוז לשנה, כל שנה, זאת בלי קשר למצב הבורסה. "שיקפצו מהגג, הכסף שמור", היה קובע בנחרצות המציע. באותה נשימה הוא היה מבטיח לכם שהקרן גם תשאר נזילה באופן כך שאם תרצו את כספכם, תוכלו לפדותו בכל רגע נתון.

אם את ההצעה היה מציע לכם המוכר בשוק או האינסטלטור שלכם, סביר להניח שהייתם מצליחים להתאפק ולא להשקיע. אולם כאן מגיעה החולשה האנושית לגדולתה הידועה: מיידוף לא היה אדם רגיל, הוא היה עבור קורבנותיו לא פחות ממוצר מותרות אקסלוסיבי. מותג פרימיום המזוהה יותר מכל עם גאונות פיננסית, שכוחו התדמיתי אלמלא המשבר הכלכלי, היה רק עולה ועולה.

מיידוף היה יו"ר בורסת הנאסד"ק בעברו, וכידוע - אנשים עם חליפות נראים מכובדים. שנית, מיידוף ידע לבחור את לקוחותיו בקפידה. לא כל אחד יכל להשקיע אצלו, אלא רק אלו שאישר אישית (בדרך כלל הם גם נהנו באורח פלא מארנק תפוח במיוחד). הליך הפילטריזציה שהנהיג הזינה עצמה יותר ויותר והעצימה את כוחו כסמל סטאטוס של אלו "הנחשבים" (שאושרו להשקעה אצלו) לעומת אלו ש"לא נחשבים" (נדחו בבושת פנים ומחככים ידיהם בהנאה כיום).

תרמית התדמית

היום, במבט לאחור, כבר ברור שקרבנותיו של מיידוף (וביניהם כמה אנשים שמבינים דבר או שניים בכלכלה) מטיחים את ראשם בקיר ושואלים: "איך נפלנו לבור הזה???". כאן בדיוק נמצא הלקח הראשון מהפרשה, הקשור יותר לחולשה האנושית הגדולה מכל, זו שאינה מפרידה בין עשיר לעני - חולשת התדמיות (או אם תרצו, התרמיות). והיא, כידוע גם לאלו העוסקים בכלכלה, קשורה יותר לעולם הפסיכולוגיה.

אולם גם למי שמחליט בכל זאת להשאר בתורת המספרים, שווה לזכור תמיד שאין ארוחות חינם. הצעה שפשוט לא נראית סבירה, גם אם היא נשמעת מפיו של ברנש מכובד ככל שיהיה, מרבית הסיכויים הם שהיא באמת לא סבירה. גם השאלה האקטואלית לגבי משקיעי מיידוף: "למה המשקיעים לא ביקשו דוחות ביקורת חשבונאיים?", מקדמית הרבה יותר וצריכה הייתה להיות: "למה המשקיעים לא חשדו כשהבינו מי הם רואי החשבון המבקרים את הקרן? (התשובה אגב, היא שלושה רואי חשבון בני 60 ממשרד קטן בפלורידה שהיו אמורים לבקר מאות מיליארדי דולרים לאורך השנים).

המסקנה השנייה היא שאין מנוס מלבדוק הכל, ולא לסמוך על איש אלא רק על ההגיון הבריא. החל מקרן הפנסיה שלכם ועד לעסקאות עם הקבלן שבונה לכם את הבית. חפציבה, קלאב מרקט, ליהמן בראדרס - כולן חברות ענק שפשוט צללו בין רגע למצולות, לוקחות איתן את המשקיעים ואת אלו שרכשו דרכם מוצרים (דירות, תווי חג, כל חסכונות הפנסיה). ישנן המון רשויות רגולטוריות שאמורות לבדוק את הדברים האלו, אבל בסוף תמיד בא איזה פונזי בחליפה יוקרתית ששודד אותנו.

גם השאלה האקטואלית לגבי משקיעי מיידוף: למה הם לא ביקשו דוחות מרואי חשבון? הייתה צריכה להיות: למה המשקיעים לא חשדו כשהבינו מי הם רואי החשבון?

מיידוף לא היה אדם רגיל, הוא היה עבור קורבנותיו לא פחות ממוצר מותרות אקסלוסיבי. מותג פרימיום המזוהה יותר מכל עם גאונות פיננסית, שכוחו התדמיתי אלמלא המשבר הכלכלי, היה רק עולה ועולה