מכוני סבן: 150 שקל לזונה. מיליון שקל בחודש לבעלים
מסמך של היחידה המרכזית במשטרה מפרט את המבנה העסקי של רשת סחר הנשים של רמי סבן, המואשם בעבירות של סרסרות, תקיפה, איומים והלבנת הון. כך הצליח סבן להרוויח 2.1 מיליון שקל מניהול בתי בושת, דירות ליווי ועסקי זנות בקפריסין
אחד החלומות של המשטרה התגשם לפני כמה חודשים בפיצוח רשת בתי הבושת של רמי סבן בגוש דן. במהלך חקירת התיק, שכונה על ידי המשטרה "בלאק-ג'ק" והסתיים לאחרונה בהגשת כתב אישום חמור, הצליחה המשטרה להביא לחתימת הסכם עד מדינה עם אחד מהשותפים ברשת, וזה גולל לפרטי פרטים את המבנה העסקי של הרשת. עדותו הנדירה נהפכה למסמך כלכלי בן 52 עמודים שחיבר רס"ר אריה גורמן מהיחידה המרכזית (ימ"ר) תל אביב.
יצוין כי בית המשפט לא יוכל להרשיע את הנאשמים רק על פי עדותו של עד המדינה. זאת, בשל האינטרסים הברורים הגלומים בעדותו של מי שחצה את הקווים, שהפנה עורף לחבריו וקיבל טובת הנאה - אי העמדתו לדין.
סבן מוכר היטב למשטרה זה שנים מתחום הסחר בנשים. לפני שמונה שנים הורשע בסיוע לסחר בבני אדם ולאחר מכן בעבירות נוספות הקשורות לזנות.
כתב האישום הנוכחי נגד סבן ושבעה אחרים הוגש במארס 2009 על ידי עו"ד פיה גלבר מפרקליטות תל אביב. סבן מואשם בסחר בנשים לעיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות, עבירות הלבנת הון, תקיפה ואיומים. על פי כתב האישום, שנפרש על פני 60 עמודים וכולל 23 אישומים בנוגע לעשרות נשים, הנאשמים, בני 33-45, הרוויחו מיליוני שקלים בגין העסקת נשים בזנות.
המסמך של הימ"ר מפרט את ההכנסות הנטענות בכתב האישום. לפי המסמך, הכנסות סבן בישראל ובחו"ל בשנים 2000-2005 הסתכמו ב-2.1 מיליון שקל. היקף הפעילות של נ"פ 52 - כך מכונה במסמך עד המדינה - ושל שני נאשמים אחרים, דוד מוריאדי וראובן חודיאנטוב, הסתכמו בשנים אלה ב-2.7 מיליון שקל.
על פי כתב האישום, בין השנים 1999-2004 החזיקו כמה מהנאשמים ב-12 בתי בושת בתל אביב וברמת גן, ובין 2005-2006 ניהלו משרדים להזמנת שירותי מין בטלפון בתל אביב. מכתב האישום עולה כי הם הבריחו לישראל דרך מצרים מאות נשים ממדינות חבר המדינות לשם מכירתן למכוני ליווי שונים. בחלק מהמקרים הוכנס סבן כשותף במכון הליווי.
הכנסות של 3-6 מיליון שקל מבית בושת
מכון הברבי, שהוא למעשה בית בושת, הממוקם לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, היה בבעלות רמי סבן (30%) ושלושה שותפים אחרים שחלקו ביתרה בנתחים שווים.
לפי מסמך הימ"ר, בתוך תשעה חודשים מפתיחתו התקבלו מהמכון הכנסות בסך 3-6 מיליון שקל. ההתקדמות העסקית היתה מהירה: תוך שלושה חודשים כבר פעלו במכון שבע נשים ובשיא הפעילות העסיק המכון 15 נשים - כולן תיירות.
להלן העובדות העסקיות שמתאר עד המדינה: עלות מפגש עם אשה הסתכמה ב-150 שקל. מתוך סכום זה היו הנשים מקבלות 30-50 שקל בלבד. כל עובדת קיבלה לפחות ארבעה לקוחות ביום. המכון פעל כל השנה למעט יום כיפור. ההכנסה היומית צמחה פלאים: מ-600 שקל בפעילות של עובדת אחת ביום להכנסה יומית מקסימלית של 36 אלף שקל. ההכנסה החודשית הממוצעת בחודשי השיא הסתכמה, לפי המסמך, ב-900 אלף שקל.
לפי התחשיב במסמך, ההכנסה המשוערת בחודשים שפעל המכון היתה 3-5.8 מיליון שקל. לפיכך שילשל סבן לכיסו, רק מבית עסק זה, בין 900 אלף שקל ל-1.3 מיליון שקל. מעדות עד המדינה עולה כי שלושה חודשים לאחר הפתיחה הוחלט לשפץ ולהרחיב את העסק מארבעה לעשרה חדרים. עלות השיפוץ - 100 אלף שקל.
4.8 מיליון שקל משש דירות ליווי
נ"פ 52 הוא גבר צעיר בן 33 שהיה שותף לעסקי הזנות של החבורה. העסקה שעשתה איתו המדינה היתה מצוינת מבחינתה: שיתוף פעולה מלא, כולל הצבעה על מקומות ואיתור מסמכים, תמורת הסרת האישומים נגדו. בשונה מהתוכנית להגנת עדים בארה"ב, לא נכתב בהסכם עד המדינה שהגיעה לידינו על יצירת זהות חלופית עבורו או על אלמנטים חומריים שקיבל העד תמורת הפללת חבריו. יתרה מזו, נ"פ 52 חתם על הסכם עד המדינה כבר בשלהי 2007, וכך למעשה הופעל כסוכן משטרתי בקרב חבריו, הקליט ותיעד כפי שהורו לו מפעיליו.
בשש דירות דיסקרטיות, שתיים ברמת גן וארבע בתל אביב, היה נ"פ 52 שותף עם שניים מהנאשמים האחרים בכתב האישום - חודיאנטוב (40) תושב ראשון לציון ומוריאדי (38) תושב תל אביב. כל אחד קיבל שליש מהרווחים. בכל דירה היו שתיים-שלוש נשים במשמרת. במהלך יום עבודה פעלו שתי משמרות במשך כל השנה, זולת יום כיפור.
ההוצאות השבועיות של כל דירה הסתכמו בכ-10,000 שקל: שכר דירה בסך 3,500 שקל, פקידה - 3,000 שקל, פרסום - 3,000 שקל ומגבות - 400 שקל. לכך יש להוסיף הוצאות חשמל, מים, ארנונה וכדומה. לעומת זאת, ההכנסה החודשית של כל דירה, לפי המסמך המשטרתי, הסתכמה בכמעט 60 אלף שקל.
חלק מהדירות פעלו כמה חודשים בלבד ואילו אחרות שרדו שנתיים-שלוש. ההכנסה הכוללת מדירות אלה לאחר שלוש שנים היתה 4.8 מיליון שקל ונחלקה בין שלושת השותפים.
אחת הדירות ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, למשל, היתה על טהרת הישראליות. עלות הפגישה היתה 150 שקל ללקוח, כאשר העובדת קיבלה 70 שקל והשאר נכנס לעסק. הרווח השבועי הממוצע היה 5,000-6,000 שקל והוא פעל במשך שנתיים. התפעול של דירות אחרות לא היו רווחי - והן נסגרו.
עסקי זנות בקפריסין ושירותי ליווי בתל אביב
בנוסף לדירות הדיסקרטיות היו לנאשמים גם עסקי זנות בצפון קפריסין שנועדו בין השאר להסתיר את הכסף שהרוויחו מהסחר בנשים בישראל. כתב האישום מפרט רשימה של 25 נשים שהובאו ממדינות חבר המדינות בשלהי 2007 למועדון קפריסאי, והוטלו עליהן קנסות אם התנהגו שלא לשביעות רצונם של הנאשמים.
שירותי הליווי, שהם מעין זנות בבית הלקוח, התבררו אף הם כרווחיים ביותר. בסוף 2005 החלו להפעיל חלק מהנאשמים שירותים אלה. שתי עובדות החלו לקבל לקוחות מיד, ולאחר מכן נרכשו שש עובדות נוספות תמורת כ-30 אלף דולר. עד המדינה טוען שרכישה זו היתה מכספי הכנסות הליווי. "מחיר בחורה היה 5,000-7,000 דולר - תלוי איך נראתה הבחורה", הוא צוטט במסמך.
להפעלת עסק זה נדרשה פקידה בשכר של 5,000 שקל בחודש ושלושה נהגים שכל אחד השתכר 10,000 שקל בחודש. לקוח שהזמין נערת ליווי שילם 300 שקל. מתוך סכום זה קיבלה העובדת 100 שקל בלבד.
מכיוון שכספי רכישת העובדות היתה מתוך הכנסות עסק זה, תוך חודשיים שבהם פעל השירות, חושבה הכנסה בסך 300 אלף שקל "בלבד". במלים אחרות, הכנסה של 60 אלף שקל לכל אחד מחמשת השותפים ובהם סבן.
אחת הדירות ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, למשל, היתה על טהרת הישראליות. עלות הפגישה היתה 150 שקל ללקוח, כאשר העובדת קיבלה 70 שקל והשאר נכנס לעסק. הרווח השבועי הממוצע היה 5,000-6,000 שקל והוא פעל במשך שנתיים
כתב האישום מפרט רשימה של 25 נשים שהובאו ממדינות חבר המדינות בשלהי 2007 למועדון קפריסאי, והוטלו עליהן קנסות אם התנהגו שלא לשביעות רצונם של הנאשמים