מדינת סדום
מאיפה נוטל האוצר את הסמכות לקבוע איך יגדלו הורים את ילדיהם, נתניהו לא למד דבר, המפקח על הבנקים מגדל ביצים וכמובן, צדיקי ונבלי השבוע
דיקטטורים נאורים: אחד הסעיפים היותר מקוממים בחוק ההסדרים הוא זה שקובע שהורים שלא יחסנו את ילדיהם, יאבדו את קצבת הילדים שלהם.
עכשיו, המדור חושב שהורים שלא מחסנים את ילדיהם הם בהמות גסות. מותר להם להחזיק באמונות תפלות – והחשש מחיסונים הוא בהחלט אמונה תפלה, ויעיד מנחם בן. אסור להם לכפות את האמונות התפלות הללו על בני חסותם. למעשה, אם המדינה היתה מחליטה שהורים שלא מחסנים את ילדיהם גם יאבדו את המשמורת עליהם, זה היה נשמע למדור כמו צעד הגיוני לגמרי. ילדים אינם אמצעי לאושרם של ההורים; הם מטרה, הם אדם בפני עצמם.
אבל, לעזאזל, זה לא תפקידו של האוצר. בשביל זה יש לנו משרד בריאות, משרד חינוך ומשרד רווחה. ודיון כזה לא צריך להתנהל באיזה סעיף עלום שם שח"כ שלי יחימוביץ' צריכה לדלות בפינצטה מים הפרטים שבחוק ההסדרים.
באיזו סמכות מחליטים פקידי האוצר לבצע הנדסה חברתית? מי העניק להם אותה? אנחנו, כשלא מחינו כשהם פרעו כל גבול אחר. הם התרגלו לקבל את סמכויותיהם של כל הגופים האחרים במדינה, פרט לצבא. ואנחנו שתקנו, כי מה אנחנו מבינים בכלכלה.
לא למד דבר: גזירות נתניהו-שטייניץ, שפורסמו השבוע, מעידות שה"קוסם הכלכלי", בנימין נתניהו, לא למד דבר. בכל רחבי העולם, המשבר האחרון היה עילה לבחינה מחדש של כלכלת-הוודו המכונה ניאו-ליברליזם. לא כאן.
הגזירות פוגעות בכל ציבור חלש: חולים, עובדים, נשים. סימן היכר הוא המס על אלכוהול: המס הועלה על וודקה זולה – השתיה הנפוצה ביותר בישראל, בקרב מי שידו אינה מגעת – אבל ירד בחדות כשהגענו לוויסקי יוקרתי, המשקה המוערך על ידי האליטה. עוד סימן הוא המס על סיגריות: הוא לא חל, למשל, על סיגרים וטבק – הצורה שבה האליטה מעדיפה את הניקוטין שלה.
כדי לחסוך 500 מיליון שקלים, מטילים נתניהו-שטייניץ גזירות על נכים, על קשישים, על ניצולי שואה (ראו למטה), ומטילים חיוב של 100 שקלים על כל יום אשפוז כדי "לממן את סל הבריאות הכללי". המשמעות היא ברורה: מי ש-100 שקלים הם משהו שהוא לא חושב עליו, יאושפז. מי שלא – ידדה הביתה, להתרפא שם ללא השגחה רפואית.
במקביל, מורידים נתניהו-שטייניץ את מיסי החברות. ההורדה הזו תעלה למשק הרבה יותר מחצי המיליארד הזה. התפיסה שלהם אומרת שאם המיסים יירדו, החברות ישלמו יותר מיסים. אם התפיסה הזו – שמכונה trickle down economics, "כלכלת הזפזוף" – נראית לכם כמו וודו, זה בגלל שמדובר בוודו. היום, אחרי שקטר הצמיחה של ההייטק בלם בפראות, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהוא סייע לסקטור ההייטק ולסקטור הפיננסי. רוב העובדים בישראל לא הרוויחו ממנו דבר, להוציא העלאת יוקר המחיה באזורים מסוימים. ב-2004, אמר ג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, על איזו טענת הבל ש"זו כלכלת זפזוף, ולאמריקנים נמאס שג'ורג' בוש מזפזף עליהם".
בישראל, כנראה, עדיין לא. למותר לציין, כמובן, שגזירות נתניהו-שטייניץ לא נוגעות בבור השומן של המגזר הלא יצרני הגדול, צה"ל. תותחים לפני תרופות.
מגדל ביצים: למפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, קרה דבר נפלא. הוא התעמת, ראש בראש, עם האוליגרכית המובילה בישראל, אשת הניו אייג' שרי אריסון, וגילה להפתעתו שהוא עדיין לא מת, ושאפילו יש לו בעלי ברית.
אי לכך ובהתאם לזאת, הוא החליט למלא את תפקידו כנאמן הציבור ולא כמריונטה של הבנקים. השבוע הוא שלח חוזר לבנקים, ובו הבהיר להם שעד סוף השנה, הם צריכים לאמץ מדיניות שפויה של משכורות לבכיריהם, ושעד הבנקים לא יתחילו להראות רווחים – הם צפויים להפסיד ברבעון הנוכחי עוד כ-400 מיליוני שקלים – הם יכולים לשכוח מחלוקת בונוסים.
אחד הגורמים למשבר הכלכלי היתה מדיניות הבונוסים, שמדי פעם היה לה קשר לביצועי הפקיד, והיא קבעה לעיתים שאם הוא עשה בוכטה של כסף – הבונוס שלו יגדל משמעותית. הבעיה היתה שלעיתים קרובות הכסף התאדה לאחר שהפקיד קיבל את שלו, והמדיניות עודדה לקיחת סיכונים לא סבירים. לא עוד. מעתה, קובע חזקיהו, בונוסים בשל רווחים לא יתקבלו מיד, אלא לאחר שחלפו כמה שנים והתברר שהרווחים אכן היו רווחים ולא זהב-פיות. כך יאה. זה אמנם לא תחליף ראוי להצבת גיליוטינה בפתח הבנקים, אבל זו התחלה נאה.
נבלי השבוע: הישראלים. במשך שנים, העמידו הישראלים פנים שאכפת להם מניצולי השואה. הם השתמשו וזרקו. שנה אחרי שנה, נמנע האוצר מלסייע לניצולים. בכל פעם שכביכול מגיעה העלאה בקצבתם, היא מבוטלת. במסגרת גזירות נתניהו-שטייניץ שפורסמו השבוע, יבטל האוצר גם את כבשת הרש, העלאת קצבתם של ניצולי השואה ב-80 ומשהו שקלים שעליה החליטה הממשלה לפני שנתיים. אין כסף.
וגם אין מחאה. התנהגות הישראלים כלפי ניצולי השואה – תחילה דרישה לשתיקה וכינויי גנאי בנוסח "סבונים", אחר כך דרישה לפתוח מחדש את הפצעים (בזמן משפט אייכמן), ואחר כך שימוש בהם כמוצגי-במה לסחיטת רחמים מאומות העולם, ועכשיו נטישה לאנחות – צריכה לעורר הרהורים נוגים, שמא יש משהו באנטישמיות. נכון, הנבל העיקרי הוא האוצר – אבל השותף שלו, זה שעומד מהצד ושותק, הוא הציבור הישראלי.
צדיקי השבוע: בית המשפט לחוזים, היושב בבית הדין המחוזי בירושלים, על שביטל חוזה עושק של הבנק הבינלאומי הראשון. בית המשפט קבע כי עשרות סעיפים בחוזה מוטים לטובת הבנק על חשבון הלקוח, והורה על כתיבתם מחדש. בית המשפט בוחן עכשיו חוזים דומים, שנכתבו על ידי בנקים אחרים.
עוד במדור עמוק בכיס
חזרה לכסף