שר לכל אזרח

כל השומע יצחק: בנימין נתניהו, האיש שפעם השווה את המגזר הציבורי ל"איש שמן" שרוכב על "איש רזה", המגזר הפרטי, השביע השבוע ממשלה שבה 30 שרים ומספר חריג של סגני שרים – אף אחד לא סגור על המספר, הוא נע בין שבעה לתשעה, תלוי את מי שואלים. לצורך כך הוא קיצץ משרדים לחצי, הכפיל את הביורוקרטיה והקטין בהתאם את היעילות. מה שפעם היה מוכרע על ידי פקיד בכיר ושר, יהיה עכשיו נושא למריבה בין מספר פקידים ושרים.

סירוס הכנסת והממשלה: אחת הרעות החולות שמגיעות עם ממשלת נתניהו – צפוף שם, אבל נזכיר אותה במיוחד – היא התכנית להעביר לא תקציב שנתי, אלא דו שנתי. הסיבה לכך פשוטה: הממשלה היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, הממשלה החדשה נכנסה לתפקידה יום אחרי התאריך האחרון שנקב החוק – סוף חודש מארס – וזה אמור להיות יעיל יותר.

נבלי השבוע: הטייקונים. האנשים שפעם תוארו כגבירים כל יכולים, שעיתונאים התרפסו למרגלותיהם, ושהכל שעו לעצתם, מוצאים את עצמם לפני שוקת שבורה. ובמקום לשחק לפי הכללים שעליהם הטיפו לנו במשך שנים – שהיד הנעלמה תמיד צודקת, ושמי שנכשל, מגיע לו – פתאום הם רוצים שנציל אותם. הלחץ על ממשלת נתניהו – שהוגדר בשעתו כמי שמתחיל כל משבר כמרים משקולות גרוזיני ומסיים אותו כמו שוקולד מקופלת – גובר והולך. מתקבל הרושם שאנחנו, שלא קיבלנו כל חלק ברווחים, נצטרך לשלם את ההפסדים.

וכמובן, זה לא יקרה. וכמובן, בשם הצלת המשק, לא יצילו את העובדים שלא סוגרים את החודש ושמקבלים משכורות נלעגות, אלא את מי שגם כך יש להם יותר מדי. בארצות הברית, הדיח בפועל הנשיא אובמה השבוע את מנכ"ל ג'נרל מוטורס כתנאי לתמיכה ממשלתית בהבראת החברה. פה, לאף אחד לא יהיה את האומץ.

כמה מלל נבוב. תחילה שדדה המדינה הצעירה את ניצולי השואה, ולקחה לעצמה חלקים ניכרים מהפיצויים שהגיעו להם. הם קיבלו הוראה לשתוק, ואחר כך, כשהיה צורך לטפח אתוס חדש במקום האתוס הציוני, קיבלו הוראה לדבר. הבנקים גנבו את רכושם באופן שניתן להשוותו רק לזה של הבנקאים הגרמנים והשווייצרים, והאוצר מקצץ מדי שנה את הסכומים המוקצבים להם. כמילות השיר הישן, "בן גוריון אסף קצת אבק אדם, לזרות לאויב בעיניים... על עצמות נערים מן השואה סללנו את הדרך העוקפת את הדרך העוקפת העולה לירושלים". אנחנו מאלצים כל נכבד זר שמגיע לכאן להיגרר ליד ושם, אנחנו דורשים מכל העולם ל"זכור ולא לשכוח" – ואת הניצולים אנחנו משליכים לחסדיהם של זרים.