ארגנטינה בפתח
האירועים בחצור הגלילית מבשרים רעות, הכלכלה האמריקאית ממשיכה לקרוס וזה יקרין גם עלינו, ונתניהו לא למד כלום. וכמובן, נבלי וצדיקי השבוע. סיכום השבוע בכלכלה
כמעט ארגנטינה: מפעל פרי גליל בחצור הגלילית ניצל (ראו למטה), אבל אירועים אחרים שקרו שם השבוע צריכים להטריד מאד. ביום רביעי השבוע, מדווח הארץ, פשטו עובדים, ספקים וסתם עוברי אורח על סניף מרכול "ברכת השם" בעיירה, והותירו אותו עירום ועריה. הם בזזו הכל, מסחורה ועד הדלתות.
הספקים, להגנתם, אמרו שבעל העסק נעלם, שהם לא מוצאים אותו, ושהוא חייב להם הרבה מאד כסף, מה שכנראה נכון. העובדים, כמובן, לא קיבלו את משכורותיהם. אבל הצטרף גם אספסוף, שראה שיש מה לקחת. והמשטרה? היא נעלמה.
במדינה מתוקנת, עסק כמו "ברכת השם" – שם אירוני למדי, לא? – היה עובר לכינוס נכסים, ונכסיו היו מחולקים לעובדים ונושים אחרים. בפריפריה הישראלית היאוש משלטון החוק וטחנותיו האיטיות הוביל אנשים לביזה. יותר ויותר מגשים הביטוי "מדינת תל אביב" את עצמו: בה ובכיסים דומים אחרים – חיפה, פחות בירושלים – עדיין יש שלטון חוק. בפריפריה, הוא מתפורר. וכשאין שלטון חוק, חוזר שלטון הטבע – והביזה היא חלק בסיסי ממנו. זה צריך להדאיג – להחריד, למעשה – לא רק את תושבי הפריפריה: מה שמתחיל שם, גם יגיע למרכז. והמשבר הכלכלי, זה שמוביל לקריסות ולביזה, רחוק מלהסתיים.
מביטים אל התהום: 651 אלף אמריקנים הפכו למובטלים בחודש פברואר, ושיעור האבטלה בארה"ב זינק לשיא של 25 שנים: 8.1%. בקרוב נתחיל להרגיש את זה כאן.
ארה"ב היא שותפת הסחר העיקרית של ישראל. בחודשיים האחרונים, מספר המובטלים – היינו, האנשים שמצמצמים את רכישותיהם למינימום, כי אינם יודעים מהיכן יגיע הכסף – שם גדל ב-1.1 מיליונים. אין סיבה להניח שחודש מארס יהיה טוב יותר. כשהאמריקנים רוכשים פחות, מפעלים בישראל צריכים להצטמצם – קרי, לפטר עובדים במקרה הטוב, להסגר במקרה הרע – כי לסחורה שלהם אין מוצא.
עובדים ישראלים מפוטרים צורכים פחות, בדיוק כמו עמיתיהם האמריקנים, אבל רוב התוצר שלהם נרכש בישראל. התוצאה היא פחות דרישה למוצרים הללו – מה שצפוי להוביל מפעלים נוספים בישראל למשבר, וגם הם יפטרו עובדים, וחוזר חלילה.
ומעל כל זה מרחף משבר הבנקאות: בנק אחרי בנק נופל בארה"ב. בעבר, נפילת בנק הייתה כותרת ראשית בעיתון; היום היא מבזק, אם בכלל. בהודעה שקטה שלא הבחינו בה די הצורך, הודיעה השבוע הסוכנות האמריקנית שאחראית לביטוח חשבונות הבנקים של הצרכנים האמריקנים כי היא צופה עליה במספר קריסות הבנקים, ועל כן היא מעלה את הפרמיה של הביטוח. ההעלאה הזו צפויה לפגוע אנושות במה שנשאר מרווחיהם של הבנקים, אם יש כאלה, והסוכנות לא בטוחה שיש לה מספיק כסף כדי לשרוד את 2009.
ומה עושים בישראל?
תקוע באייטיז: שר האוצר הבא, בנימין נתניהו – והוא יהיה שר אוצר גם אם יהיה שר אוצר רשמי אחר – כבר הודיע על תכניתו הגאונית ליציאה מהמשבר: הורדת מיסים. שזה בערך כמו כוסות רוח לסוס מת.
הבעיה כרגע איננה מיסים. מיסי החברות בישראל נמוכים גם כך. הבעיה היא שאף אחד לא מעיז לזוז, או להקים יוזמה חדשה. כשסיכויי הכשלון של היוזמה – גבוהים תמיד – מרחפים באזור ה-90% ומעלה, הדבר האחרון שמטריד מישהו הוא האם הוא יצטרך לשלם 23% מס או 26% מס. אין לו מימון ראשוני, כי הבנקים לא מלווים והאנג'לים נועלים את עצמם בכספות, וגם אם היה מימון כזה – יהיה מאד קשה לשכנע לקוחות לרכוש מוצר חדש. בימי משבר כלכלי, אנשים נצמדים למה שהם מכירים.
אז מה תועיל הורדת מיסים? היא לא. היא תזיק. הורדת מיסים היא שם קוד לצמצום השירותים הציבוריים, שגם כך נמצאים על סף משבר. מה שאנחנו צריכים הוא העלאת מיסים ומעורבות עצומה של הממשלה בכלכלה – פרויקטים יזומים שמטרתם להוציא אותנו מן המשבר בציצית ראשנו, שיעסיקו עובדים, מה שיגדיל את כוח הרכישה שלהם, מה שיגדיל את הייצור (כי הדרישה תעלה), מה שיגדיל את מספר העובדים המועסקים (כי צריך עוד כוח יצור), וכן הלאה.
אבל נתניהו עדיין תקוע באייטיז, עדיין שקוע בהבלי רייגן ותאצ'ר, כשבארצות הברית ובבריטניה כבר מדברים בגלוי (ובבריטניה גם מבצעים) הלאמה של הנשק להשמדה פיננסית המונית, הבנקים. נתניהו תמיד רוצה לקצץ מיסים, לא משנה מה. הוא מבטיח לנו מלחמה עם איראן ואולי עוד כמה מלחמונת מול הפלסטינים וחיזבאללה – ומלחמה אפשר לממן רק מהעלאת מיסים, לא מקיצוצם. ודווקא אותו בחרנו עכשיו, מה שמאשש את הבחנתו של הציניקן האמריקני ה.ל. מנקן ש"דמוקרטיה היא התפיסה שההמון יודע מה הוא רוצה, ומגיע לו לקבל את זה עמוק וקשה".
נבלי השבוע: נערי האוצר. המשבר הכלכלי מאיים להפיל את העסקים הקטנים, שהם רוב העסקים בישראל: 70% מהם מוגדרים כעסקים בקשיים, כ-25% מהם מתנודדים בקביעות על סף קריסה. התאחדות התעשיינים פנתה לאוצר בתכנית להצלתם: המפעלים יוציאו חלק מהעובדים לחופשה ללא תשלום, והם יקבלו דמי אבטלה – אבל 75% מהעובדים לא יפוטרו, והמעבידים ימשיכו להפריש את התשלומים המגיעים להם. לכשישתפר המצב, הם יוחזרו לעבודה. זה כבר עובד בעולם, בחברת נוקיה למשל.
האוצר היה מוכן לתמוך בתכנית כזו לעסקים גדולים ובינוניים – אבל לא לקטנים, שהם כאמור רוב העסקים בישראל. הם לא כלכליים? שימותו. אם משהו עומד ליפול, כתב הניהיליסט ההוא, ניטשה, אני רוצה לבעוט בו. באוצר, כמסתבר, קוראים הרבה ניטשה.
צדיקי השבוע: ההסתדרות. היא הצילה את מפעל פרי גליל, על 500 עובדיו. רצוי לזכור שהמפעל רווחי, אפילו רווחי מאד, ושהקשיים שאליהם נקלע הם אך ורק באשמתם של בעליו. משרד האוצר, שמוכן לכופף את היד הנעלמה כשצריך להציל בנקים, לא היה מוכן לעשות את זה למען 500 עובדים יצרניים. ב-30 השנים האחרונות, מאז שעלו התיאולוגים של היד הנעלמה לשלטון, מקובל היה לשים את ההסתדרות ללעג. אין ספק שהיא לא ארגון אידיאלי, אין ספק שהיא צריכה להשתפר משמעותית, אבל עד כה היא הועילה לישראל הרבה יותר משהזיקה, מה שאי אפשר לומר על משרד האוצר והמדגרה האידיאולוגית שלו, פקולטות הכלכלה למיניהן.
חזרה לכסף