משחק הפירמידה של ערוץ 2

פירמידה: משחק פירמידה מרהיב הסתיים השבוע בהצלחה ניכרת: אחת הזכייניות של ערוץ 2, זו שמעסיקה את ארז טל, עשתה עוקץ יפה לציבור הישראלי, וגרפה עשרות מיליונים. איך? באמצעות תכנית הריאליטי "האח הגדול".

איך עושים את זה? הנוסחה כבר בדוקה מ"כוכב נולד" ותוכניות אחרות: השתמש בנתח השוק הכמעט-מוחלט שלך בתחום הפרסום והפצץ את הצופים באינספור פרסומות על התכנית. התוצאה: מספר גדול של צופים, מה שאומר שלמפרסמים כדאי להשקיע שם סכומים ניכרים.

ואז אתה מוסיף טוויסט: תחרות, רצוי דארוויניסטית ככל שאפשר. הכניסה לאנשים יודעי ספר אסורה – לא שהם ירצו להגיע – וההפקה מחפשת להציב את החיה מול היפה.

התוצאה היא העלאת מפלס המתח של הצופים, ועכשיו הם לא רק קהל שבוי שלך, ששותה בצמא את הפרסומות שאתה מקרין לו – הם גם משלמים לך. הם שולחים מסרונים, שאתה מקבל חלק ניכר ממחירם. וכדי שזה יהיה הוגן ונטול פניות – אתה מודיע לצופים שהם לא מוגבלים למסרון אחד.

עכשיו אנשים לא רק רואים את התכנית שלך, הם לא רק מושקעים בה רגשית, הם גם הטביעו בה כסף. כך שהם חייבים להמשיך לצפות. כך תהפוך את קהל הצופים לצעצוע מכניס רווחים, ואחר כך, כשיאשימו אותך בדרדור השיח הציבורי, תמיד תוכל לטעון שאתה בסך הכל קולע לטעם הקהל.

(הבהרה: הח"מ נטול טלוויזיה מרצונו, נמנע מלכתוב על התועבה האחרונה של ארז טל, והופצץ במשך חודשים בטונות של מידע שכלל לא רצה בנושא. עכשיו, משבא השיקוץ אל סופו, אפשר לכתוב עליו ללא חשש שדיון בו, בכלל זה דיון שלילי בו, רק יוסיף לרייטינג של השיקוץ).

קצת פופקורן, בבקשה: בכל הסיפור האומלל של מזימת הפירמידה של ברנרד מאדוף, יש קטע אחד חיובי: כל מיני מיליונרים משקשקים עכשיו, ולא בגלל הכסף שאבד, אלא בגלל רשויות המס.

אלפי אנשים, רבים מהם יהודים וביניהם מאות ישראלים, העבירו איש איש למאדוף כמיליון דולרים – דמי הכניסה למשחק – כדי שישקיע אותם כרצונו. בחלק ניכר מהמקרים, הכסף הגיע מכל מיני מקומות עלומים, כמו איי קיימן, ליכטנשטיין ושאר מקומות ששמם יצא לתהילה כמקלטי מס.

עכשיו עומדות הרשויות האמריקניות לפרסם את שמם של כ-ו-ל-ם, ואם זה לא היה מספיק – הם גם צפויות לפרסם מהיכן בדיוק בוצעו העברות הכספים. עורכי הדין היקרים בישראל, אלה המתמחים מיסים, כבר החלו השבוע לגרוף את האחוזים שלהם מלקוחות מבוהלים, ולחוקרי מס הכנסה צפויה עליה ניכרת בנפח העבודה.

ההפיכה השקטה: החל מעוד שבועיים, סוף דצמבר, ועד אמצע אפריל, יהיה החשב הכללי של האוצר האדם החשוב ביותר בישראל, ואף משרד ממשלתי לא יוכל להוציא שקל בלי שהוא יאשר זאת. איך ניתנה לפקיד בלתי נבחר אחד, במקרה שלנו שוקי אורן, סמכות דיקטטורית-כמעט כזו?

פשוט: הכנסת התפזרה בלי להעביר תקציב לשנת 2009. קשה לחשוב על דבר המעיד יותר על קלות הדעת הישראלית בנושאי כלכלה מאשר החוק, המאפשר העברת תקציב למדינה לא עד ה-31 בדצמבר של השנה התקציבית היוצאת אלא עד ה-31 במארס בשנה התקציבית הנכנסת.

על פי חוק, במשך רבע שנה יכולה המדינה להתנהל כאילו היתה בשנה התקציבית שכבר יצאה – והכנסת עשתה בעשור האחרון שימוש נרחב ביותר בתוספת הזמן הזו, שמקורה בשיטת הממשל שדגלה בבחירה ישירה של ראש הממשלה, ושכבר עברה כמעט כולה מהעולם.

הסעיף המאד מועיל לאוצר הזה דווקא נשאר, ובמהלך אותה רבע שנה, יכול האוצר להחליט – שכן הכנסת לא החליטה – אם ייפתחו כיתות חדשות, אם חולים יקבלו את תרופותיהם, אם סלילת כבישים תמשך, אם טורבינות חשמל חדשות יוקמו או יוקפאו, וכל זאת בלי שום פיקוח.

למרבה האימה, אנחנו מכירים את עמדותיו של האוצר בכל השאלות הללו – ובכל זאת, באותה משיכת כתף המציינת כל דיון בכלכלה ציבורית בישראל, אנחנו עושים זאת.

נבלי השבוע: הרגולטורים האמריקנים. מסתבר שהם קיבלו התראה אמינה על הפוילע שטיקס של הנוכל הגדול בהיסטוריה, ברנרד מאדוף, כבר ב-1999 – והעדיפו להתעלם. קריסת מזימת הפירמידה של מאדוף – שמזכירה, יש להודות, את התנהלותו של הממסד הפיננסי כולו – הגיעה משום שהרגולטורים היססו לגעת ב"גאון כלכלי" מקושר היטב.

במשך שנים ייבבו באוזנינו אנשי כת השוק החופשי שרגולציה "מעכבת התקדמות" – אבל הם רק שכחו לספר לנו שהיא גם בולמת נוכלות. מעט יותר עירנות, קצת פחות חשש, הרבה פחות התבטלות בפני חברי כת המנכ"ל וסייעניהם בתקשורת ובאקדמיה, וכל המשבר הארור הזה היה יכול להמנע. לקח לעתיד.

צדיקי השבוע: חבר המנהלים של בנק קרדי סוויס, שהחליט שהוא יחלק למנהלים שלו בונוס נדיר: אופציות "מורעלות" של חברות שנמצאות בסכנת קריסה בהן החליטו המנהלים להשקיע את כספי הבנק.

סוף סוף, יצטרכו הגאונים-בעיני-עצמם מכת המנכ"ל להשתתף באותם סיכונים שאליהם הכניסו בקלות דעת את כולנו. יש לקוות שאת התרגיל החינוכי הזה יאמצו דירקטוריונים ברחבי העולם. קרדי סוויס, יש להזכיר, כבר השיר יותר מ-5,000 מעובדיו ו-2.5 מיליארדים מנכסיו.

עוד בעמוק בכיס