כסף שאנחנו רוצים לשלם

חופש עולה כסף: הממשלה ששלטה בישראל מאז אוגוסט 2006 לא היתה לגיטימית. רוב מוחלט של הציבור, בסקר אחר סקר, מאס בה ורצה להחליף אותה. הצמדותו של אהוד אולמרט לכסאו, תוך השענות על פוליטיקאים שלא רצו בחירות – תודה מיוחדת שמורה לצעירים הריקנים, ה"לא פוליטיים", שהביאו לנו את מפלגת הגימלאים – גרמה נזק עצום ללגיטימציה של המערכת הפוליטית.

ועכשיו נוספו גם הפרשנים הכלכליים על אויבינו. מול כל מיקרופון רענן הם מייבבים על עלותן של הבחירות. בולשיט. הבל הבלים. הבחירות יעלו כ-206 מיליוני שקלים - מעט יותר מעלותו של מטוס קרב מדגם F-35 (שעלותו 200 מיליונים ליחידה) שחיל האוויר מתאווה לו כל כך.

זה זבל מבית מדרשו של האוצר, ששכח את תפקידו, שחושב שתפקידו הוא להגן על האוליגרכים, ושכל הוצאה ציבורית כואבת לו. ואין הוצאה ציבורית חשובה יותר מבחירות. זה מזכיר את היללות הקבועות על שכרם של חברי הכנסת – שכר בינוני מאד, בהשוואה לפרלמנטים אחרים – משום שהתרגלנו שהפוליטיקה לא באמת חשובה, ושכל שקל שמוצא עליה יורד לטמיון. מעטות התפיסות המסוכנות יותר לחירותו של עם מאשר התפיסה הזו.

נשלם בחדווה את מחיר הבחירות – כי מחירן של אין-בחירות גבוה הרבה יותר. רוצים דוגמאות? שימו לב להצלחה הכלכלית הכבירה של שכנותינו. הדיקטטורה, אגב, לא זולה יותר. הדמוקרטיה מושחתת ממנה הרבה פחות, אבל הדיקטטורים לא חייבים לאף אחד דין וחשבון.

שמיים, בקשו עליו רחמים: בשנות ה-90 הסתובב בשטח טיפוס שלילי בשם רוני ליבוביץ', הידוע בכינויו "האופנובנק". הלז הפך לגיבור לאומי בשל נוהגו להגיע לבנקים על אופנוע, לשלוף אקדח ולשדוד את המקום. הוא היה כל כך פופולרי, עד שבכמה מקרים הוא התבקש על ידי אזרחים נרגשים, פקידות בנק בכלל זה, להעניק להם את חתימתו.

כמובן, מי שנדפק לא היו הבנקים אלא חברות הביטוח שלהם, אבל רוב הציבור לא קלט את זה. בסופו של דבר, לאחר מידע מועיל מאזרח, שמה המשטרה את ידה על ליבוביץ'. הסתבר שהצלבה פשוטה של האזרחים הנוהגים בסוג האופנוע שלו עם סוג האקדח שלו היתה מביאה למעצרו הרבה לפני זה, אבל הפעם הסיפור הוא לא אוזלת היד המשטרתית, או חוסר תשומת הלב של הציבור, אלא עונשו של ליבוביץ'.

הוא לא פגע באיש. הוא החזיר את הכסף ששדד. אבל בית המשפט גזר עליו 20 שנות מאסר, שקוצרו ל-14 בערעור. הוא זכה לחנינה אחרי שמונה שנות מאסר. כלומר, הוא ישב בכלא שנה אחת יותר משיישב בו בועז יונה – בהנחה הלא סבירה שעונשו של יונה לא יקוצר.

יונה הרס את חייהם של מאות, אולי אלפי, בני אדם. אלו לא היו חברות ביטוח שיש להן יותר מדי כסף גם כך, אלא אזרחים פשוטים מן השורה, שבסך הכל רצו דירה משלהם. הוא ניהל מערכת מורכבת, מסועפת ומתוכננת של מרמה והונאה. את הכספים שגזל, לא החזיר. המדינה נאלצה להתערב ולהגן על רוכשי הדירות בכספי מיסים.

והפשע הזה, שבוצע לא באקדח ובקסדה אלא בלוח מאזנים מזוייף ובהבטחות שקריות, גרר עונש קל באופן משמעותי מזה של אדם שלא פגע באיש ושהחזיר את טרפו. משהו דפוק, דפוק מאד, כאן.

כי גז חיש ונעופה: לפני קצת פחות משנה הושלמה עסקת הגז עם מצרים, בניצוחו של אוליגרך מסוים, שלצורך השלמתה נקט במספר מהלכים - שנקרא להם שנויים במחלוקת כדי להשאר בתחום הנימוס – ובכללם הדחת שר בישראל. השר, אגב, רצה לעשות עסקה דווקא עם חברה בריטית ובשיתוף עם הפלסטינים. הטענה העיקרית של האוליגרך ותומכיו – בהם הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון – היתה שעל הפלסטינים אי אפשר לסמוך.

עם סיום העסקה, זכה האוליגרך למגוון כתבות מחניפות בתקשורת, שפיארו את חוכמתו, ראייתו לטווח ארוך, ועוד. השבוע קבע בית משפט מצרי שהזרמת הגז לישראל היא בלתי חוקית. זה היה לא צפוי משהו – אלא אם כן טרחת להתבונן במתרחש במצרים. השלטונות המצריים הרגיעו את עמיתיהם הישראלים והבטיחו לערער על ההחלטה – אבל בינתיים תשלם חברת החשמל הרבה, הרבה יותר, על הגז. הניחוש שלי הוא שהערעור יתנהל בעצלתיים ויימשך שנים, אם יסתיים אי פעם. משום מה, כשהעיתונות הכלכלית דיווחה על הנושא, לא הוזכר האוליגרך ולא הועלתה מן האוב גם תבונתו שיצא לה שם.

לגזור ולשמור, לקראת הפעם הבאה שבה תקשור התקשורת הכלכלית כתרים לאוליגרך כלשהו. אירוע כזה צפוי להתרחש, להערכתי הזהירה, בתוך 48 שעות לכל המאוחר.

נבל השבוע: ארקדי גאידמק. ההצהרות הפרועות שלו השבוע לא היו צריכות להפתיע איש. כל אדם חושב היה מבין שיש משהו מפוקפק במיליארדר זר, שמסרב ללמוד את השפה, שמודיע בשחצנות על כניסה לפוליטיקה מתוקף כספו ושמשחד כל מה שזז. הבוז של האוליגרך לציבור הישראלי היה כל כך ברור, שהוא חדר אפילו למוחם של הבבונים מבית"ר ירושלים. היוזמה הפוליטית של גאידמק התרסקה.

אבל מה שמרגיז הוא שגאידמק באמת חושב שכל הישראלים הם כמו רונאל פישר, שכולם נתונים לרכישה, תמיד. שהם כל כך דלפונים, כל כך זקוקים למטבעות האשליה שלו, שהוא יכול לא רק לשחד אותם בפומבי, אלא גם להעליב אותם תוך כדי זה. אז זהו, שלא.

צדיק השבוע: במקום שאין אנשים, היה איש. ואם משרד האוצר מעדיף להעמיד פנים ששום דבר לא קורה, בזמן שאפילו בנק ישראל מקצץ את תחזית הצמיחה ל-2009 לכדי 1.5% בלבד – אז מישהו אחר יצטרך לעשות את העבודה.

לאיש הזה קוראים עופר עייני. בשלוש השנים האחרונות הוא הוכיח את עצמו כאדם רציני וכיו"ר ראוי להסתדרות. הפעם הוא מתכוון לתת הלם חשמלי קל לאוצר בדמות התזכורת ששביתה כללית היא אפשרית, אם האוצר ימשיך לשמור על האוליגרכים ולא על הציבור. הוא אף עוקף את האוצר ופונה ישירות לחברי הכנסת כדי לקדם חוק בנושא. אומרים שבאוצר כבר מבינים את המסר, ושבקרוב הם יתחילו לשקול לדון באפשרות של הגנה עתידית על ציבור רוכשי קרנות הגמל. שנאמר, אם אשכיהם בידיך, לבם ומוחם ינועו אחריך.

עוד בעמוק בכיס