הסופה מעלינו

תתכופפו, זה מגיע: כ-2,500 ישראלים פוטרו בשבועות האחרונים, ולא נראה שזה יפסיק בזמן הקרוב. ארגוני העצמאים צורחים הצילו, ואומרים שהם על סף פיטורי המונים. הסיבה העיקרית היא מחנק האשראי: החנקן של המדינה, שפעם פיזר בקלילות מיליארדים למהמרים כמו תשובה, לבייב ואחרים, לא מוצא עכשיו את הכסף לתת הלוואות סבירות לעסקים סבירים. מי שנכווה בתה נזהר ביוגורט, אבל זה קצת מוגזם.

הישראלים מתחילים לקלוט מה קורה: יבוא הרכבים נבלם באחת בחודש ספטמבר, כשאנשים התחילו להבין שאי אפשר לסמוך על זה שתהיה להם משכורת קבועה שתממן את הרכב בעוד שנה. סקר שנערך השבוע מעלה שכ-23% מהישראלים חוששים, מאד, מהמשבר הכלכלי. ואם יש תחום שעולה כפורח – חוץ מעורכי הדין הכלכליים, שמלקקים את השפתיים לקראת פשיטות הרגל הגדולות – הרי זה תחום התרופות נגד דכאון.

ומה עושה הממשלה? ההסתדרות ביקשה השבוע שהאוצר יערוב לא רק לבנקים, אלא גם לקופות הגמל וקרנות הפנסיה, שספגו מכה אחר מכה וחוששות מכך שהציבור ימשוך מהן בפאניקה את כספו – וכשכל אחד מאיתנו מגיב בפאניקה, הוא מפיל איתו את כולם.

האוצר הגיב בבוז. שם עוד לא קלטו שעידן האשליות של מילטון פרידמן נגמר. על הפצע המדמם בחזה, הם מציעים לשים פלסטר: "תוכנית החירום" של האוצר מעמידה פנים שאנחנו ב-2005, מסרבת בתוקף להרחיב את הוצאות הממשלה – הדבר היחיד שיכול להעיר את הכלכלה מחדש – ולא ממש רוצה להקצות כספים לבעיה.

הם מוכנים, בדוחק, לאפשר לחלק מהעצמאים שסובלים ממחנק האשראי לשלם את המע"מ שלהם באיחור של חודשיים, אבל גם את הכסף שמיועד לכך הם מציעים להעביר מתקציבים אחרים. תנו לי לנחש: הולך להיות עוד קיצוץ בתקציבי הרווחה והחינוך.

ובכל זאת, סקנדינביה: העורך הכלכלי של מעריב, רפי רוזנפלד, כתב אתמול (שישי) רשימה מעוררת מחשבה. הוא השווה את ישראל לדנמרק. הנתונים מעוררים מחשבה עד מאד.

שכר המינימום בדנמרק הוא כ-2,500 יורו, בישראל הוא כ-800. ביטוח רפואי, כולל טיפול שיניים, הוא על חשבון המדינה. כך גם סיעוד בעת זקנה וחינוך אקדמי. דמי האבטלה שם עומדים על כ-90% מהמשכורת הממוצעת, ובניגוד לישראל הצייקנית – אפשר לקבל אותם במשך ארבע שנים. ולמרות זאת, שיעור האבטלה בדנמרק עומד על 1.6% לעומת 6% בישראל, ושיעור העוני – על 5% לעומת 20%. בממוצע, המנהל הדני הבכיר מרוויח פי חמש ממשכורת המינימום. בממוצע הישראלי, הפער הוא פי 20. הדנים עובדים פחות מהישראלים, ומשלמים יותר מיסים - ואיכשהו, דנמרק שורדת די יפה.

אולי שווה להעתיק דווקא את הדגם הזה ולא את זה של תאצ'ר או רייגן. סתם מחשבה.

ההיית או חלמנו חלום? הקריסה של ארקדי גאידמק כה מהירה, עד שאתה מוצא עצמך משפשף עיניים מול המראה, חושב שמדובר בפאטה מורגאנה. לפני שנתיים, היה האיש הזה גביר כמעט כל יכול, שלקח על עצמו את תפקידי הממשלה במשבר בצפון, והציג אותה ככלי ריק. הדוברים שלו הציגו את המפלגה שלו כמי שתיקח את הבחירות האזוריות. התקשורת בלעה את השטות הזו, וזה נגמר ביבבה.

היום יש נגדו צו איסור יציאה מהארץ, צווי עיקול הוצאו כנגד ביתו, רכבו, והרכב של בתו. שורה של נושים עומדת בתור כדי לעקל כל שריד אחרון לנכסיו – שמסתבר שהיו הרבה יותר עסקי אוויר מכפי שידענו.

מה קרה פה? איך באה הקריסה המהירה הזו? האם הוא היה רק תופעה תקשורתית, או שהיתה ממשות מאחורי החזות הריקה? זה משווע לתחקיר רציני מאד.

נבלי השבוע: התקשורת הממוסדת. בנימין נתניהו יוצא לבחירות כשהוא מציג את עצמו כמומחה לענייני כלכלה, מלווה במקהלת הסכמה של כתבים – חלקם כתבים מדיניים, חלקם כתבים כלכליים שהעולם שהזו התפוצץ סביבם ברעש.

הילת "הקוסם הכלכלי" של נתניהו נובעת מהשנים שבהן היה שר אוצר, תפקיד שבו הכה באכזריות באלה שאין להם והרעיף רוב טוב על אלה שכבר יש להם יותר מדי. הוא בנה לנו אשליה על מדינת היי-טק, וייבא לכאן את התיאוריות התאצ'ריסטיות. והעיתונאים מחאו כפיים.

כל התיאוריות של נתניהו קרסו לאחרונה, אפילו ארה"ב מלאימה בנקים והנשיא המיועד אובמה רוצה להלאים את תעשיית הרכב כדי למנוע את הצטרפות עובדיהם לשורות המובטלים. ומה אומר נתניהו על כל זה? יוק. המון עשן ערפל, רעש וצלצולים.

נתניהו מעולם לא היה "קוסם כלכלי". העיתונות היא זו שהפכה אותו לכזה, כשהיא יוצרת קו מלאכותי בין "כלכלה" ו"חברה". האירוניה המרושעת היא שהכלכלה החזירית של נתניהו טורפת קודם כל את העיתונאים, שתמיד תמכו בו. אבל גם כשיפטרו אותם, כך נראה, הם ימשיכו לחשוב שהוא קוסם. הנה כמה מילים דומות ומתאימות יותר לנתניהו: אשליין, מאחז עינים, מוליך שולל, נוכל.

צדיקי השבוע: הממשל האמריקני, שהצליח לעשות סוף סוף צעד חיובי - השבוע הוא הודיע שהוא יעביר תכנית חירום שתסייע גם למיליוני אמריקנים העומדים לאבד את בתיהם, לא רק לבנקאים שפיתו אותם לרכוש אותם מתוך ידיעה שלא יעמדו במשכנתא.

אל יהי הדבר קל בעיניכם: הממשל הקפיטליסטי ביותר בעולם, זה שהתחנך על תפיסתו של הרפובליקני גרובר נורקוויסט ש"את הממשלה יש להחליש, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבטיה ולהטביע אותה בה" (כךֱ!), משנה כיוון – אמנם תוך צווחות וצרחות – ואשכרה מסייע לאזרחיו. ואצלנו? שר האוצר רוני בר-און, במופע של צדקנות, אמר ש"הוא לא יציל בעלי עניין על חשבון משלמי המיסים". על האפשרות של הצלת משלמי המיסים בכספיהם, הוא כנראה לא חשב.

עוד בעמוק בכיס

המילון המעודכן לשוק ההון המקומי
המרוויחים והמפסידים של המשבר הכלכלי
המשבר לצרכן: איך תרגישו את המיתון בכיס שלכם