רוצים חשמל? המדינה חושבת שזה מותרות

המדינה זה אנחנו: תעריפי החשמל שלכם יעלו, החל מינואר 2009, בכ-5%. המחירים, רצוי להזכיר, כבר עלו באמצע השנה. מחירי הדלק ירדו, החל ממוצ"ש, בגלל הירידה הדרמטית במחירי הנפט. אז למה מחירי החשמל עולים?

או. יש קבוצה של פקידים שעדיין חושבת שחשמל זה מותרות, ושאם זה יקר לכם – יש נרות. לקבוצה הזו קוראים צעירי האוצר. חברת החשמל זקוקה נואשות לשדרוג התשתיות שלה ולהגברת יכולת היצור שלה, משום שיש יותר צריכת חשמל. על כן היא ביקשה מהמדינה סיוע למימון הקמתן של תחנות כוח חדשות.

ויקרעו נערי האוצר את בגדיהם, ויחגרו שק, וישימו אפר על ראשם, ויאמרו "לא יעלה על הדעת". זה שירות לציבור, ועל כן לא יתכן שהוא ימומן ממיסי ציבור. בסופו של דבר, הסכימו הרשויות לתת לחברת החשמל הלוואה של שני מיליארד דולרים – שאותה היא תממן באמצעות העלאת התעריפים שלי ושלכם.

בתוך כך, הניח האוצר תקציב מדינה שמכיל סעיפים המובילים להטבות מס – בלשון ברורה יותר, פטור ממס – לשלל חברות בסך של 39.2 מיליארדי שקלים. להטבות למגזר העסקי, מסתבר, דווקא יש כסף.

רצוי לציין באותה הזדמנות שבעוד הכנסות המדינה ממיסים מחברות צנחו בשיעור של 22.5%, שיעור הירידה בגביית מיסים משכירים, המשלמים 55% מכלל מס ההכנסה, היה אפסי. זה סוג חדשני סוציאליזם במהופך – חלוקה מחדש של העושר הלאומי, והענקתו לאלה שכבר יש להם.

קצת חדשות טובות: הקרטל השני בעוצמתו במדינה אחרי זה של הבנקים, קרטל חברות הסלולר, ספג מכה קשה השבוע: שר התקשורת, אריאל אטיאס, סיים לערוך שימוע לסלולריות, וחתם על צו שאוסר עליהן להעלות תעריפים בזמן חוזה.

כלומר, בניגוד למנהגן של הערפדיות, הן לא יוכלו לכלוא אותך בחוזה לזמן ארוך, לגבות ממך תשלום על יציאה ממנו, וגם להעלות את התשלומים באופן חד צדדי, כפי שהן נוהגות לעשות מדי חצי שנה. בחודש האחרון, למשל, העלו פרטנר וסלקום את תעריפיהן בכ-7%. כדי שהן לא יוכלו לילל שזו פגיעה בתחרות, התיר להן אטיאס מרחב תנועה מסוים – הן תוכלנה להוריד תעריפים. יפה. יותר ויותר מצטייר אטיאס כידיד הצרכן וכמי שיש לו תפיסה זריזה של תרגילי העלוקות. הצו אמור להכנס לתוקפו בסוף דצמבר.

כן, זה יעלה כסף. שווה לנו: אפשר לסלוח לכם אם לא שמתם לב שיש בחירות בפברואר. אלה הולכות להיות הבחירות האפורות והמייאשות ביותר שנערכו בישראל מאז ומעולם. ב-2006 היתה לפחות תקוות שווא.

וכמובן, עם הידיעה על הבחירות, עלתה הצווחה מכל המגזרים העושקים את הציבור, ומכתבלביהם הכלכליים, שזה יעלה המון כסף. ביחס למה שהמגזר העסקי שותה מהמדינה באי תשלום מיסים, דווקא מדובר בסכום קטן בפועל, אבל בכל זאת צריך לומר את מה שמעז לומר המועמד הדמוקרטי לסגנות הנשיא, ג'ו ביידן: תשלום מיסים הוא פעולה פטריוטית.

ואם דיברנו על בחירות, אז כן – כן, עדיף לנו לשלם קצת יותר ולערוך מדי פעם בחירות. זה עדיף על המצב בקרב כל שכנינו, שם תקציב הבחירות הוא אפסי ומיועד כולו לתעמולה של המועמד האחד. אם מחיר הדמוקרטיה הוא מיליארד שקלים, פחות מ-0.5% מהתקציב, מדי מספר שנים – אז נשלם אותו בשמחה. היה רצוי שהממשל יהיה יציב יותר, ודאי, אבל זו כבר במידה רבה אשמת הציבור.

נבל השבוע: אהוד ברק. האיש שחושב שכולנו טיפשים, האיש שחושב ששכחנו איך בשלהי כהונתו האיומה הכריז ביום שישי על "מהפכה חילונית", שינה אותה ל"מהפכה אזרחית" במוצאי שבת וחיסל אותה סופית ביום ראשון – האיש הזה הודיע שמי שמתנגד ל"קפיטליזם חזירי" צריך להצביע עבורו.

אותו האיש, להזכיר, חי כל ימיו הבוגרים עד שנת 2001 על משכורת ציבורית. שנים ספורות לאחר מכן הוא כבר היה בעליה של דירת יוקרה מנקרת עיניים, אותה הוא מנסה כעת למכור במחיר של 20 מיליוני שקלים. אשתו הקימה חברה ליחסי ציבור, שנראית באופן חשוד כמו חברת-קש שמטרתה להפוך את קשריו הענפים של אותו האיש לממון. מדובר, נזכיר, באדם שנכתב עליו ששימש כשתדלן של חברת תקשורת מצרית שהיתה לצנינים בעיני מערכת הבטחון.

עכשיו, כשיש בחירות, ברק חושב שיצליח לעבוד עלינו שוב ולגרום לנו לחשוב שאכפת לו ממשהו פרט לעצמו. האיש שלא אמר מילה על המצב החברתי מאז "הזקנה במסדרון", הפך לפתע לאביר הצדק. כבר עדיף נתניהו: לו יש לפחות עקרונות, אם כי בעת בחירות הוא משתדל להסתיר אותם.

צדיק השבוע: הציבור האמריקני. שם מקבל האזרח הממוצע חינוך כלכלי בסיסי מגיל צעיר. מערכת הבחירות הנוכחית התנהלה כמעט כולה סביב נושא הכלכלה: ביטוח לאומי, תוכניות ביטוח בריאות, הצלת המערכת הפיננסית, משבר הדיור. ואף אחד לא הזדגג כשהתחילו להזכיר מספרים ואחוזים.

האמריקנים יודעים גם לנקום ולנטור, שזו אולי לא מידה חיובית בחיינו הפרטיים אבל הכרחית בחיים הציבוריים. מנכ"ל להמן-ברדרז, שהרס בנק בן כ-100 שנים ואת הקריירות של עובדיו, אמנם הצליח להסתלק על מצנח הזהב שלו – אבל חטף סטירה בפרצוף, כך ממש, קודם לכן.

אלן גרינספן, הגאון הגדול של בועת הכספים, מוצא בזמן האחרון שאין עוד קונים להרצאותיו או לספריו, וכשטען לאחרונה שמדובר ב"משבר שקורה פעם ב-100 שנים" – היינו, כזה שהוא לא אמור היה להיות מסוגל לחזות – הוא נתקל בלעג גלוי.

השוו את היחס לבנימין נתניהו, שמימש את הזיותיו של גרינספן במשק הישראלי, ובין השאר הפך את הפנסיה של כולנו לז'יטון ברולטה של שוק ההון – ועדיין זוכה ליחס מתרפס מעיתונאים כ"קוסם כלכלי".

עוד בעמוק בכיס