מותה של כלכלת הזרזוף

דו"ח חדש של ארגון ה-OECD, ארגון המדינות המתועשות, החריד כמה קוראים מעודנים. הארגון מצא שהפערים בין עניים ועשירים התרחבו ברוב מדינותיו – ובחלקן (ארה"ב, קנדה, פינלנד, גרמניה, איטליה ונורווגיה) התרחבו גם הפערים בין העשירים ובני המעמד הבינוני.

הממצאים לא היו צריכים להפתיע איש. הם שם כבר מספר שנים. הארגון ראוי לשבח על שום האופן שבו הוא מגדיר עוני: עני הוא אדם החי במשק בית הזוכה לפחות ממחצית מהמשכורת החציונית במדינה. הנתון הזה חשוב - מדי חודש מדווחים לנו בהתלהבות על שינויים בשכר הממוצע, שהוא נתון חסר כל משמעות. תיאור מוצלח של ההבדלים בין השכר החציוני לשכר הממוצע אפשר למצוא כאן. השכר הממוצע הוא כלי לדמגוגים, נטול כל קשר למציאות.

פחות לעניים, יותר לעשירים

אז מה בכל זאת מעניין בדו"ח? התיארוך שלו. הוא בודק את השינויים שנעשו ב-20 השנים האחרונות, וזה חשוב. ב-1989 קרסה האימפריה הסובייטית בקול רעם, ומדינה אחר מדינה במזרח אירופה השתחררו מעולה של הרודנות הגרועה בהיסטוריה האנושית. הקריסה הסובייטית הובילה, מטבע הדברים, לזחיחות בקרב הוגי דעות קפיטליסטיים. האופציה השפויה – סוציאל דמוקרטיה – צוירה כגרסה רכה של קומוניזם, ונאמר שגם היא מיועדת לפח האשפה של ההיסטוריה.

את המיסטיקה של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" החליפה מיסטיקה אחרת, זו של "כלכלת הזרזוף" (trickle down economics). תפיסה זו אמרה שאם נוריד את המיסים על עשירים – הן פרטים והן חברות – הם יגבירו את הצריכה. הגברת הצריכה תביא לשכירת עובדים חדשים, ואלה בתורם יקבלו גם הם יותר כסף משקיבלו בעבר, וכך יזרזף העושר כלפי מטה.

במבט ראשון, התיאוריה הזו פגומה משום ההנחה המוסרית שלה: היא אומרת שלאנשים שיש להם צריך לתת עוד קצת, שאת הפערים החברתיים צריך להעמיק כי בטווח הארוך – זה שבו, כדברי קיינס, כולנו מתים – הפערים יצטמצמו. במבט שני ומעמיק יותר, התיאוריה פגומה משום שהיא פשוט לא עובדת. כשהעשירים קיבלו יותר כסף, הם לא הוציאו אותו – או לא חלקים ניכרים מספיק ממנו – אלא פשוט השתמשו בו כדי לבצר את מעמדם. העובדה שבו זמנית הפך העולם לגלובלי אפשרה לעשירים לסגור את המפעלים בארצות המתועשות ולהעביר אותם לעולם השלישי, בשכר זול הרבה יותר – ולהמשיך ליהנות מהטבות מס.

המשרות נדדו, הבעלים התעשרו

הדו"ח מוצא שהעוני, כמה מפתיע, רווח בעיקר בקרב עובדים לא משכילים, מה שנהוג לכנות "התעשיה הישנה". פעם היתה פה תעשיית טקסטיל משגשגת, פעם היתה בארה"ב תעשיית פלדה מהמשובחות בעולם. הן נדדו למקומות אחרים, המשרות שלהן התאדו – והבעלים המשיכו להתעשר. הממשלות שהוכו בסנוורים על ידי המזרזפים – מרונלד רייגן ועד בנימין נתניהו – מכרו את הציבור לאויביו.

התוצאה היא, כפי שאומר הרפובליקאי-לשעבר-שהפך-לדמוקרט, הסנאטור מווירג'יניה ג'ים ווב, היא שלפני 20 שנה המנהל הממוצע השתכר פי 20 מהעובד הממוצע. היום הוא משתכר פי 400. השם הנכון לכלכלת הזרזוף הוא כלכלת הספוג: היא מאפשרת לעשירים לאצור עוד ועוד כספים. יש לקוות ש-20 שנים של כלכלת הוודו הזו הספיקו לנו.

עוד בדעות